פרשת השבוע נח - להינצל מהמבול

נח(בראשית ו:ט-יא:לב)

להינצל מהמבול

כולנו מכירים את הסיפור בפרשה הזאת: אלוקים מתכוון לשלוח מבול להשמיד את העולם. הוא אומר לנוח הצדיק לבנות תיבה ולהכניס אליה זוגות זוגות מכל בעלי החיים. ואז יורד גשם במשך 40 יום ו-40 לילה. אלוקים שולח קשת בענן, ומאז חי נוח באושר ועושר... נכון?

למעשה, יש שם קצת יותר מזה. לפני שאלוקים שולח את המבול, משקיע נוח 120 שנה בבניית התיבה (היו להם חיים ארוכים באותם הימים). אלוקים רצה שנוח יפתח במבצע המוזר הזה כדי שסקרנותם של האנשים תתעורר, ואז יוכל נוח להיכנס איתם לשיחה בנושא המשבר העולמי הממשמש ובא.

ובכן, מאה ועשרים שנה זה המון זמן, והיינו חושבים שנוח הצליח לשכנע הרבה אנשים לחזור לדרך הנכונה. אבל, כמה חבל: במקום לצאת ולהשפיע על הזולת, נוח ראה בתיבה כרטיס הצלה אישי עבורו – הזדמנות לבנות חומה גדולה ולבודד את עצמו מהחברה הרעה.

במידת מה זה נכון שאנחנו צריכים להגן על עצמנו ועל משפחותינו. הרמב"ם מזהיר אותנו מהסכנה שיש בחיים לצד שכנים שאינם שותפים לסולם הערכים שלנו. כשיש קלקול, הטוב נסחף לעתים קרובות עם הרע. ומכך אנחנו צריכים להיזהר.

אבל, יש גם צד שני. ה"תיבה" לא יכולה להיות מבודדת לחלוטין; חייבים להיות בה גם פתחים כלשהם. אנחנו מוכרחים לצאת ולנסות להביא לשינוי בעולם. משום שהמציאות היא שלא משנה כמה נתאמץ, משהו מה"רע" בכל אופן יצליח לחלחל פנימה. ובסופו של דבר הוא יתפוס גם אותנו.

זה כמו הסיפור על שני האנשים ששטו יחד בסירה ואחד מהם התחיל לקדוח חור בקרקעיתה. "מה אתה עושה?!" צעק החבר שלו באימה. "נו באמת, אל תדאג," ענה לו השני, "אני קודח רק מתחת למושב שלי."

היום, עם ישראל נלחם בחזיתות רבות. עצם קיומה של מדינת ישראל עולה לדיון בפורומים עולמיים. מעשים אנטישמיים ברחבי העולם מזכירים את 1938. ויש תופעת טמיעה נוראה, כשמדי שנה מחליטים 50,000 יהודים בגילאי 20-29 לעזוב את עם ישראל, ואובדים לנצח.

התלמוד אומר שכל ישראל ערבים זה לזה – כולנו אחראים. מוטל על כל אחד מאיתנו לקחת אחריות – כלפי עצמנו, כלפי בני משפחותינו, כלפי בני עמנו וכלפי עולמנו.