מקור החג של ט"ו בשבט חג האילנות

מקור החג: ראש השנה לאילנות ט"ו-בשבט אינו נזכר בתורה. הוא נזכר לראשונה במשנה ובתלמוד ומופיע בשם "ראש השנה לאילן". מתוך שמו "ראש השנה" אנו למדים שהוא בא לציין התחלה והתחדשות. על פי חז"ל יום זה הוא התחלת שנה חדשה לפירות האילן, ובכך הוא מהווה נקודת ציון על פיה קובעים  את מניין שנות הפרי. ט"ו-בשבט הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת לגבי הפרי. לפיכך, פירות שחנטו (התחילו להבשיל) לפני ט"ו בשבט, נחשבים לפירות של השנה שעברה, ופירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט - נחשבים לפירות של השנה החדשה.   ומניין השנים לשם מה? מניין שנותיו של הפרי חשוב לצורך קיום כמה מן ה"מצוות התלויות בארץ", מצוות שמקיימים רק בארץ ישראל ועניינן  פירות האילן. למשל: 'עָרלה'. בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ הפרי הגדל עליו אסור באכילה ובהנאה והוא נקרא "עָרלה". בדרך כלל פרי זה נקטף ומושמד. בשנה הרביעית הפרי מכונה "נֶטַע רְבָעִי". בזמן שבית המקדש היה קיים, נאכל הפרי של השנה הרביעית על ידי בעליו בירושלים. כיום פודים את הפרי של השנה הרביעית במטבע בשווי של פרוטה, ולאחר מכן ניתן לאכול אותו. החל בשנה החמישית  הפירות מותרים לאכילה בכל מקום וללא הגבלה. ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע גם לעניין תרומות ומעשרות. כלומר: על פי ההלכה, צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכהן, ללוי ולעניים מן היבול שגידל בשנה מסוימת. וכאמור, ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע את סיומה של אותה השנה לגבי פרי האילן. משום כך כל מה שגדל עד לט"ו בשבט, הוא יבול של אותה שנה, וממנו צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות. בימינו, הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק. פרי שנקנה מגוף פרטי ולא דרך מרכזי שיווק, מחייב את הקונה בהפרשת תרומות ומעשרות בעצמו. מדוע דווקא בחמישה עשר בשבט? התאריך החקלאי על פי ההלכה נקבע לחמישה עשר בשבט משני טעמים: עד חמישה עשר בשבט כבר עברו רוב ימות הגשמים ומעתה ואילך הפירות מתחילים להבשיל: "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א). עובדה זו מהווה נקודת מפנה לגבי פירות האילן. טעם נוסף קשור אף הוא בנתוני הטבע. תאריך זה מהווה נקודת זמן בה כלים מי הגשמים שנקוו באדמה בשנה שעברה, ומתחילים להצטבר מי הגשמים שיירדו השנה. לכן ניתן לומר כי: "עד כאן חיים האילנות ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה" (ירושלמי, ראש השנה פ"א ה"ב). גלגולו של חג ט"ו בשבט, שעיקר עניינו בגידולי הקרקע בארץ ישראל, נתקבל כחגה של ארץ ישראל. כיצד, אם כן, חוגגים בארצות הגולה חג שניתן לקיימו רק בארץ ישראל? אמנם בגולה לא ניתן לנטוע עצים ולעבוד את אדמת ארץ ישראל, אך אפשר לאכול מפירות הארץ, לברך עליהם, ועל ידי כך לשמור על הקשר עם המולדת ולשמר את זיכרונה. ברוח זו נחוג ט"ו בשבט בארצות הפזורה, ומנהגים שונים הקשורים לט"ו בשבט התפתחו בקהילות ישראל השונות. על פי עדויות, בקרב יהודי אשכנז נהגו לקיים מספר מנהגים בחמישה עשר בשבט: הרבו באכילת פירות ארץ ישראל ובירכו ברכת שהחיינו על הפירות ולא קבעו תענית ציבור ביום זה, לא אמרו תחנון . בקהילות ספרד לא ציינו את ט"ו בשבט עד המאה השבע-עשרה. במאה השבע-עשרה חל שינוי מוחלט באופן ההתייחסות לחג. ר' בנימין הלוי מצפת כתב בספרו "חמדת ימים"  תיאור כיצד ראוי לציין את ט"ו בשבט. הוא תיקן תיקון מיוחד ליום זה, ובו "סדר ט"ו בשבט": סעודה שבה נאכלים שלושים מיני פירות מפירות א"י, נאמרות ברכות ותפילות על כל פרי ונקראים פסוקים מהתנ"ך, מהמשנה ומספר הזוהר. הפרק על סדר ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" הודפס בספר מיוחד "פרי עץ הדר" שמצא את דרכו לקהילות ישראל באיטליה, בתורכיה, בארצות הבלקן, בארצות המזרח מבוכרה ועד מרוקו. הספר יצר מסגרת דומה לציון החג בכל הקהילות. מחדשי היישוב בארץ (בשנת 1908) ראו בט"ו בשבט יום חג של ארץ ישראל ומצאו את היום הזה כמתאים ביותר לקיים בו הלכה למעשה את מצוות הנטיעה בארץ. כך קיבל ט"ו בשבט את אופיו המיוחד והחגיגי כחג הנטיעות, בנוסף לפן ההלכתי. ארוחת חג בעדות ישראל השונות התקבלה, בעיקר אצל "המקובלים", מסורת של ארוחה חגיגית בט"ו בשבט. ארוחה זו, המכונה "סדר ט"ו בשבט", מבוססת בעיקר על פירות האילן ותוצריו. הסדר הקבלי עוסק בלימוד קטעים נבחרים ובאמירת פסוקים שעניינם בעץ, בפרי העץ ובקשר שבין תחיית הטבע  לתחיית העם. את הסדר מלווה שתיית ארבע כוסות יין (וכל כוס היא סמל לפניו המשתנות של היקום). תחילה מוזגים כוס יין לבן המסמל את הטבע הרדום ומברכים ואוכלים חיטה, זית, תמר וגפן-ענבים. מוזגים כוס שנייה שרובה יין לבן ומיעוטה יין אדום, כדי לסמל את הטבע המתעורר לצמיחה ולפוריות, ואוכלים תאנה, רימון, אתרוג ותפוח. שותים כוס שלישית שחצייה יין לבן וחצייה יין אדום, כדי לרמוז על המאבק הקיים בטבע בין ימות הגשמים לימות החמה, ואוכלים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים. הכוס הרביעית היא של יין אדום בלבד, לציין את התגברות ימות החמה, התעוררות העצים וכניסתם לתקופת הצמיחה והפריון. "סדר "ט"ו בשבט" הפך לסעודה חגיגית גדולה סביב שולחנות עמוסים בפירותיה של ארץ ישראל. כיצד חוגגים? למרות המנהגים האחידים ורוח החג המשותפת שהביא עימו הספר "פרי עץ הדר" נותר מקום לגיוון ולהתאמה תרבותית. הספרדים בירושלים יצאו לקברות הסנהדרין ולקבר שמעון הצדיק או שנהגו לשבת בצל העצים הרעננים בעין רוגל. המקובלים בצפת יצאו למערת ר' שמעון בר-יוחאי (הרשב"י) אשר בפקיעין וקיימו שם טקס קטיף חרובים מן האילן שבפתח המערה. באיזמיר התקשרה אכילת הפירות לשלום בית. בכורדיסטאן נהגו לשלוח "מנות של פירות" איש לרעהו. בסלוניקי הוסיפו לסעודת הפירות חמין מחיטים ומערמונים קלויים. בחצרות החסידים היה ה"מלמד" מספר לתלמידיו בשבחה של ארץ ישראל ופירותיה . ועוד על... מדוע בחמישה עשר? ידועות המחלוקות (בנושאים שונים) בין בית שמאי לבין בית הלל. גם לגבי קביעת התאריך המדויק של ראש השנה לאילנות נחלקו ביניהם. לדעת בית שמאי ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ולדעת בית הלל - הוא בחמישה עשר בו. אחת הדיעות מסבירה את מקור המחלוקת בהבדלים אקלימיים וגיאוגרפיים בארץ ישראל. בית שמאי הקדימו את פסיקתם לאחד בשבט, על סמך נתוני האקלים באזורים החמים בארץ כמו: העמק והשפלה, בהם מקדימים הצמחים לפרוח. לעומתם, פסיקתם של בית הלל נדחתה לחמישה עשר בשבט על סמך נתוני האקלים באזור ההררי בארץ, שבו קריר יותר, החורף מתארך במקצת והפריחה גם היא. ההלכה שנקבעה היא זו של בית הלל - חמישה עשר בשבט.