משמעות חג האילנות

טו בשבט

טו בשבט: בקיעה
כמו עץ בשיאו של החורף, גם לנו יש כוח לבקוע את מסך האפלה וללבלב.

מאת קרן וולפרס רפפורט


עצים ראשונים מתעוררים עכשיו משנת חורף ארוכה ועמוקה, ומתחילים ללבלב. במשך חודשים ארוכים, עמדו מקורות הצל והחמצן היקרים שלנו בשלכת רדומה. הם ספגו אט אט מים, עמוק מתוך האדמה, ובעזרת מנגנון קיום אלוקי זה, הצליחו לשרוד עד עכשיו, אולם כעת נפתח מעגל חדש בחייהם. ברגעים אלה הם מתחילים לשאוב חיות חדשה מתוך תוכם, כדי לצמוח, ללבלב ולפרוח. העצים ישובו לחיים בעזרת המשאבים הקיימים בהם, ויהפכו לישות הנותנת שהם נועדו להיות. הם יבקעו את מסך התרדמה ויתחילו לחיות באמת. מצלצל לכם מוכר?




כמה פעמים חשנו באותו חלל רגיש מתחת לפני השטח, אותו חלל שרק אנשים מעטים מסוגלים לבקוע? למרות מה שנראה כלפי חוץ, ולמרות הנסיבות - כמה פעמים המציאות החיצונית תואמת באמת למה שרוחש מתחת לפני השטח?


שותפות בעייתית, סביבה לחוצה, התחלה, סוף ואפילו אמצע קשים - ייתכן שבזמנים כאלה אנחנו סמוכים ותלויים בתמיכה מבחוץ. אנחנו זקוקים לעזרת אחרים בגלל שאולי חסרים לנו הכוח הפיזי, כוח הסבל או כוח הרצון לעשות את זה לבד. אולי אנחנו משתמשים ב"מקורות כוח" חיצוניים כדי לשמור על האיזון, הכבוד או אפילו השפיות שלנו. בכל אופן אנחנו ב'מצב הישרדות', ולפעמים זה ממש בסדר.


בשלב זה של השנה, העצים מתחילים ללבלב, אחרי זמן רב בו הם עמדו עירומים. הם אמנם המשיכו להתקיים, לשרוד, אך לפעמים לא יותר מזה, וכעת הם בוקעים ומגיחים.


האם הגחתם פעם כמו פרפר מעטיפת הגולם ויצאתם שלמים מתוך מסך של טראומה ואפילה, אחרי שהרגשתם גמורים, שבורים? האם סבלתם לבד מילדות כואבת, התעללות, ניצול או ריקוד הרסני, ובסוף הצלחתם לפרוח למרות הכאב?


האם הגחתם בסופו של דבר בדמות קורבנות או בדמותם של בני אדם מחושלים? מיואשים או מלאי תקווה? מאובנים או מחודשים? כבולים או חופשיים? ואולי קצת מכל דבר...


אם באמת בחרתם בדימויים החיוביים לכל השאלות האלה - אז גם לכם יש סיבה טובה לחגוג את ט"ו בשבט.


לפעמים יידרשו זמן, פרספקטיבה ואינסוף רחמי שמים, כדי שנוכל בכלל להבחין בשינויים שחלו בנו. ולפעמים בדיוק להיפך, השינויים עומדים גלויים, ברורים ודרמטיים לחלוטין. בכל אופן, גם אתם וגם אני נעבור תהליכי שינוי וטרנספורמציה. נעבור מתלות לעצמאות, מנסתר לגלוי. מקיום שקט ומינורי מתחת לפני האדמה, לחיים במציאות גלויה. נבקע מתוך האדמה ומתוך הסחף בני אדם שונים, ואולי אף אנשים בעלי משאבים רבים יותר, יצירתיים יותר ופוריים יותר.


איך אדם מצליח לבקוע, אתם שואלים? יתכן שההבנה שנבראנו בצלם אלוקים היא הצעד הראשון, ואולי דווקא הידיעה שהוא נתן לנו את האתגרים כדי שנוכל לפתח ולבטא את האישיות האמיתית שלנו, תבהיר לנו את המצב. חשובה מאוד ההבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מתמונה רחבה וכוללת. יועיל מאוד אם נתבונן מעבר למציאות העכשווית והמיידית שלנו, אל מודעות כללית ואישית עמוקה יותר.


איך עוד אנחנו בוקעים? חשוב מאוד לקבל את עצמנו ואת המצב האישי, ולא פחות מזה חשוב שנסלח לעצמנו. היכולת להבחין בין הדברים שנמצאים בשליטתנו, לאלה שלא, ממש קריטית. העזרה לזולת חיונית לרכישת פרספקטיבה. היכולת לגשת למאגרים הפנימיים ולפוטנציאל הגלום בנו בדרך לשינוי - פשוט הכרחית. והמפתח שיאפשר לנו לבקוע ולהגיח בניצחון, הוא בירור והגדרה של איפה בדיוק אנחנו עכשיו, ולאן אנחנו שואפים להגיע בעתיד.


התורה אומרת, "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' ,י"ט). גם אנחנו, כמו העצים, זוכים לראות בט"ו בשבט ניסים גלויים. בזמן בו העצים עוברים מצמצום לשפע וריבוי - גם אנחנו יכולים לעבור ממצב של קבלה לנתינה, משום שכעת יש לנו את עצמנו, ואנחנו שוב מחוברים למשאבים הפנימיים שלנו.


יהי רצון שנזכור תמיד את הכוחות שמקיימים אותנו בתקופות השלכת, כדי שניווכח, כמה רחוק נוכל לבקוע ולפרוץ אחר כך בעצמנו... ויהי רצון, שנשמח תמיד בידו המכוונת של האלוקים, שמובילה אותנו בכל יום מחדש, אל השפע הפנימי שמחכה לנו בראש השנה לאילנות.


ט"ו בשבט שמח!