פרשת השבוע ויקהל

ויקהל(שמות לה:א-לח:כ)

קדושת הזמן

כולנו יודעים שישראל היא "ארץ קדושה". השבת, בדומה לה, היא "זמן קדוש". כשנכנסת השבת, אנחנו נכנסים למימד חדש – חופשת חינם – בכל מקום בעולם. אין צורך בסוכן נסיעות.

"אבל מהי קדושה?"

השורש ק'ד'ש' בממקורותינו מציין הפרדה והבדלה. אנחנו עורכים קידוש בליל שבת, כדי להפריד בין השבת לימי השבוע. קידושין-נישואין נקראים כך משום שבני הזוג המתחתן נכנסים יחד במעשה הקידושין לסטאטוס ייחודי, נבדל מכל אדם אחר בעולם.

בתחילת הפרשה, מקהיל משה את בני ישראל ואומר להם:

"ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קדֶשׁ שבת שַׁבָּתוֹן לַה' ... לא-תְבַעֲרוּ אש בכל משְׁבתֵיכֶם ביום השבת" (שמות לה, ב-ג)

מיד אחר כך מתארת התורה את המשימות הדרושות כדי להקים את המשכן – המקום הקדוש ביותר ביהדות. מדוע מעמידה התורה בסמיכות ברורה כזאת את בניית המשכן ואת המצווה לשמור שבת?

משום שהשבת והמקדש הם 'שניים שהם אחד'. שניהם נושקים למימד הרוחני. במשך 2,000 שנות הגלות מהארץ, שבאו לאחר חורבן בית המקדש, שִמשָה השבת 'מקדש' מיוחד, מקדש של זמן – המקום לשקם ולרענן את ההשקפה והפרופורציות שלנו, בעולם שלעתים קרובות עוין את ערכי התורה. כמו שאומרים: "יותר משעם ישראל שמר את השבת, שמרה השבת את עם ישראל".

התורה בוחרת בכוונה במלאכת "הבערת אש" בתור הדוגמא היחידה שלה למלאכה האסורה בשבת. זאת משום שהיא ממצה את ההבדל, את האנרגיות המתלקחות שהשבת שמה להן גבול. במקום לכפות את עצמנו על העולם, אנחנו חיים איתו בהרמוניה. אנחנו לא נוהגים במכונית, לא מעבידים בעלי חיים, ואפילו לא קוטפים גבעול קטן של עשב.

בשבת, כולנו בני מלכים. אנחנו מנצלים את הרוחניות היתרה שטמונה ביום השבת, כדי להתמקד במטרותינו הרוחניות, שאותן אנו מבטאים בתפילה, בלימוד תורה, בסעודות חגיגיות, ובזמן המוקדש למשפחה ולחברים. לכן נקראת הפרשה "ויקהל", מלשון אסיפה והתאחדות. למשך יום אחד, מדי שבוע, אין תחרות. יש רק זרימה.