לספר לילדים על השואה

לספר לילדים על השואה

כדי שהילדים שלנו יוכלו לדעת מי אנחנו, הם זקוקים להתבוננות אמיתית בעברנו - כולל השואה.מאת אמונה ברוורמן

משה רבנו, גדול מורי ישראל, הורה לנו ביום מותו
משה רבנו, גדול מורי ישראל, הורה לנו ביום מותו: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב, ז'). התורה מורה לנו להקנות את המורשת שלנו לילדים. אנחנו מצווים לזכור ולהבין. יש לנו היסטוריה עשירה, עמוקה וברורה. היא נותנת לנו ולילדינו תחושת גאווה וזהות, תחושה של מקום וזמן; חיבור לעבר וחזון לעתיד.

אנחנו מתחילים את החינוך הזה – ביחד עם הנחלת תחושה של שורשים ומטרה – בלימוד התורה. אחד מההיבטים הייחודיים והעוצמתיים ביותר של התורה הוא יושרה המוחלט. שגיאותיהם של אבותינו פרושות לעינינו, כדי שנוכל ללמוד ולצמוח מהן. חטאיהם ונפילותיהם של בני ישראל הם סיפור שממנו אנחנו לומדים לקח. יש שם רצח וניאוף, אלימות ומלחמה, רדיפה ושנאה. אף אחד מהם איננו מטויח. ואת כל זה אנחנו מלמדים את ילדינו; מתאימים למענם את השפה אבל לא את העובדות, כדי שיוכלו להבין טוב יותר.

אם תורת הא-ל ברורה ומפורשת, האם אנחנו צריכים להיות בררניים יותר? מפתח יסודי להבנת עצמנו והשתייכותנו הלאומית הוא חקירה אמיתית של העבר. וזה בהחלט כולל את הנחלת נושא השואה לילדים. תקופה שמהווה פיסת עבר בעל חשיבות רבה בהיסטוריה המודרנית שלנו, בתפקידנו בעולם כיום, ובהבנה מי אנחנו בתור יהודים.

בעוד שאני מאמינה שאני צריכה לגונן על הילדים שלי מחשיפה לכותרות חדשות הלילה - רצח פלילי ומעשים מגונים - אני מרגישה אחרת לגבי האירועים ההיסטוריים, או לגבי כותרות החדשות, אשר קשורים באופן ישיר לזהותי כיהודיה. אם מחבלים תוקפים יהודים בשבילי ההתנחלויות או בכבישי מרכז הארץ, אני רוצה שהילדים שלי ידעו. עליהם להתנסות בכאב הזה. אני רוצה שהם יבינו את המחיר שאנחנו משלמים כדי להיות יהודים במולדתנו.


האם מורשת היהדות תהיה חשובה יותר לילדינו, אם הם ישמעו כמה אנשים מתו אך ורק בגלל זהותם היהודית? לא בהכרח. אבל זה ייתן להם חומר למחשבה.



ניצולי השואה מזדקנים במהירות. עוד מעט לא יישאר אף אחד שיוכל לספר את סיפורם האישי, להראות את המספרים המוטבעים על הזרוע, ולהסביר מה זה אומר. יש סיבות רבות לחשוף את הילדים שלנו למציאות של מלחמת העולם השנייה. כדי שהם יבינו את האנטישמיות כדוקטרינה חיה, ולא כאנכרוניזם היסטורי. כדי שהם יוכלו להעריך את הכוחות שעיצבו את זהותם של הוריהם, הורי הוריהם, ושלהם עצמם. כדי שישמעו את סיפורי ההתקוממות הפיזית – והעמידה הרוחנית. כדי שישמעו על אלה ששמרו על אמונתם באותם זמנים נוראים – ויבדקו מה קורה לזאת שלהם. כדי שיחקרו ביסודיות רבה יותר את יהדותם, ואת הקשר שלהם לעם היהודי.

האם מורשת היהדות תהיה חשובה יותר לילדינו, אם הם ישמעו כמה אנשים מתו אך ורק בגלל זהותם היהודית? לא בהכרח. אבל זה ייתן להם חומר למחשבה. למה שנאו אותנו? האם יש לנו משהו מיוחד שאחרים רוצים? אם הסבים והסבתות שלנו נרצחו על יהדותם, האם לא כדאי שאני אתן בה לכל הפחות מבט אחד נוסף? איזה עומק של אמונה ותחושת תכליתיות צריכים כדי להגיע לכזאת הקרבה?

זאת מתנה להיות יהודי, אבל האפשרות לחיות כיהודי בגלוי, היא מתנה בפני עצמה. איך אפשר להעריך את המתנה הזאת בלי לדעת מה המחיר ששילמנו עליה?

לאורך ההיסטוריה תמיד הראינו שאנחנו מעדיפים למות כנרדפים, מאשר לאמץ את התנהגותם הנתעבת של רודפינו. ידידה שלי שאביה ניצול שואה, ערכה מחקר וביססה אותו עליו ועל חבריו. רק שאלה אחת נשאלה (אני משנה מעט את הנוסח). "אילו היית צריך לעבור שוב את השואה, והייתה לך אפשרות לבחור: האם היית מעדיף להיות נאצי אכזרי ובעל עוצמה, או יהודי נרדף, מאוים ומושפל?" כולם ענו "יהודי". הם היו מעדיפים למות מתוך רמה מוסרית גבוהה מאשר לחיות עם רמת מוסר נמוכה.

האנטישמיות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשואה, היא בעלת מרכיב משמעותי בזהות שלנו. אנחנו צריכים להכיר אותה בשביל סלחנות, בשביל הערכה. הזהות שלנו, ההבנה העצמית שלנו, ההיסטוריה שלנו, אינן שלמות בלי זה. כשאנחנו "חסים" על הילדים שלנו, אנחנו גוזלים מהם משהו מעצמם.

אבל זהו רק חלק אחד. אי אפשר לספר רק על הסבל, משום שהוא איננו מהווה תמונה מלאה של היסטוריה ומורשת. רק יחד עם תחושות ההנאה והמשמעות שאליהן אנחנו יכולים להגיע, אנחנו יכולים להמשיך לחיות כיהודים. רק עם החזון והתקווה שהובטחו לנו על ידי הקב"ה, אנחנו יכולים להתגבר על הכאב. ורק אם נעביר את הרעיונות האלה לילדים שלנו, הם יוכלו לראות את השואה והאנטישמיות מתוך הֶקשר כלשהו. מתוך תחושת משמעות נעלה יותר, הם יוכלו לאמץ אליהם את מורשתם, ולא לברוח ממנה.

אם אנחנו מגוננים על הילדים שלנו מהמציאות של חיים כיהודים, אם אנחנו מנתקים אותם מהניסיון הכואב של אבותיהם לפני 60 שנה, או של אחיהם בארץ היום, אנחנו עושים להם שירות רע.

אבל אנחנו עושים להם שירות הרבה יותר גרוע אם אנחנו מציירים בפניהם תמונה עגמומית ודיכאונית של החיים היהודיים. חיים יהודיים מלאים בשמחה ובעונג – מהמנוחה השבועית בשבת, ועד לחגיגות הנפלאות של סוכות ולחירות של ליל הסדר. מהברית ועד לבר המצווה, לחתונה ושוב לברית. ואם יש לנו כאב עצום משותף, הרי השמחה המשותפת שלנו חזקה עוד יותר. זאת המתנה האמיתי של 'להיות יהודי'. שמחה וקרבה לאלוקים. זה באמת מה שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יוקירו ויעריכו.

ועל ידי לימוד ההיסטוריה והבנתה, אנחנו מבחינים גם ביד ה' בחיינו, כיצד הוא מנחה אותנו הן כיחידים והן כעם, ומוביל אותנו אט אט אל הגאולה השלמה. אנחנו רואים את עצמנו כחלק מתוך תוכנית אדירה. אנחנו לא לוקחים את הקשיים הפשוטים שלנו באותה מידת רצינות, ויש לנו פרספקטיבה רחבה יותר לגבי תפקידנו כפרטים, ותפקידו של עמנו. אנחנו מתחברים לחשיבות העם היהודי, ובו בזמן משתחררים מכבלי האגו האישי. אנחנו מכירים את מקומנו.

בואו לא נחשוש ללמד את הילדים שלנו על רגעיה האפלים של ההיסטוריה שלנו, כל עוד אנחנו מסוככים עליהם באור השמחה היהודית המתמשכת.