כאשר גיליתי שסבא שלי היה נאצי
כאשר גיליתי שסבא שלי היה נאצי
לפני שלוש שנים קרה לי דבר הזוי: גיליתי שסבא שלי היה חבר ב-SS ונכלא על פשעים נגד האנושות.
תמיד ידעתי שיש לי סבא גרמני. קארל ניימן. לא הכרתי אותו, הוא נפטר לפני שנולדתי. אבא שלי אבל מעולם לא שמר את זה בסוד, שאבא שלו, שהיה 'סתם פקיד קטן', היה חבר במפלגה הנאצית. לא סיפרתי את זה לחברים שלי, ובודאי לא היהודים שביניהם. זה היה פרק אפל שפשוט לא דיברתי עליו.
לפני שלוש שנים, בעוד אשתי מתכוננת לנסוע לועידה בברלין, התגלה לי דבר עוד יותר נוראי. החלטתי להצטרף אליה לגרמניה לחופשה קצרה. שאלתי את אבא שלי איפה הוא גר במלחמה. רציתי לראות את הבית, ואולי אף לצלם עבורו כמה תמונות. חיפשתי באינטרנט מידע כלשהו על הרחוב עצמו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה
ובעודי מחפש, קפץ לפניי דף שעליו כתוב: SS האופטסטורמפיהרר קארל ניימן... פשעים נגד האנושות... שימוש בעבודות כפייה.
גיליתי שבמאי 1945 סבי נעצר בהרים האלפים, על ידי חיילים אמריקאיים, ונאסר במחנה שבוים לשעבר למשך שלוש שנים. משפחתי סגרה את הפרק המכוער הזה בחייהם ואף פעם לא דיברו על זה שוב. אותי זה תפס בגיל 50, ואולי העובדה שאני סופר, ואולי סתם הזעזוע, לא נתן לי מנוחה. חשתי דחף לחטט עמוק יותר בתגלית החדשה שלי ולכתוב עליה. סרקתי ארכיונים, הלכתי למחנות ריכוז, שוחחתי עם חוקרי שואה וקרובים והתחלתי לצרף את הסיפור – לא רק של קארל ניימן, אלא של כל המשפחה, שחיה בברלין חיים שהיו בו זמנית ביזאריים ורגילים להחריד.
סבא פיקח על מחנה כפייה והמפעלים בהם הוא ביקר היו כמו אושוויץ, דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן
לאבי יש זיכרונות ברורים של ילדות שבה הוא ראה הרבה, אך הבין מעט. במשך המלחמה, אביו יצא תמיד ל'מסעות עסקיים'. ברגע שהוא היה חוזר, הוא כבר היה מתכונן לצאת. המציאות הייתה שהוא פיקח על מחנה כפייה והמפעלים בהם הוא ביקר היו בסגנון אושוויץ, דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן.
קציני SS דרשו מתושבי המחנות לעשות עבודות מוזרות בביתם הפרטי. אבי זוכר גבר שלבש "תלבושת אפורה מפוספסת מלוכלכת, שהמלה 'Jude' כתובה על גבו". הם הביאו רהיטים, תקנו בגדים, יצרו מיטות קומתיים ומקלט נגד התקפה אווירית בחצר. אמו נתנה להם קפה ועוגה. הם אמרו לה שהם אוהבים לבוא לביתה. הילדים שיחקו במכתשי הפצצות: זה היה מרחק של מאות מיליון מהמשטר הרצחני אשר בו אביהם היה שותף פעיל.
עם אשתו מינה, 1933
כמה בדיוק סבי ידע מהשואה ומה הייתה מידת מעורבותו? בשבועות האחרונים של המלחמה, הוא היה אחד מארבעת הקצינים שהורו לעבור עם בני משפחותיהם מברלין אל האלפים. המשפחה עצרה בדרכה ליומיים שלושה בדכאו, ואבי זוכר שהוא שמע שיחה לוהטת בין הוריו כשהם הסתכלו על בניין נמוך עם ארובה עשנה גבוהה. אמו אמרה: "אתה יודע מה הם עושים שם? הם הורגים את היהודים ושורפים את גופותיהם." אבא שלו היה אמפתי: "לא, הם לא היו עושים דבר כזה", הוא התעקש.
יש פשוט יותר מידי עובדות מנוגדות להכחשותיו, מכדי שהן תהיינה אמינות. במשפט שלו בשנת 1948, חסרו לתביעה מסמכים מפלילים ששימשו בזמנו לתלות את הבוס של קארל, אוסוולד פוהל, ראש מחלקת המשרד הראשי למשק ולמנהל של האס אס. רואה החשבון קארל ניימן ניהל חשבונות בשנת 1942, שבה הוא קונן על 'אבדן' של 8,000 עובדים במיידאנק. שמונת אלפים יהודים נלקחו משם ונורו – וקארל כתב את התאריך המדויק של הוצאתם להורג.
הוא טען שהוא מעולם לא ביקר באושוויץ – ובכל זאת זה היה ה'מפעל' השני בגודלו של ה-SS, והיסטוריון של השואה אמר לי שלא סביר שהוא מעולם לא ביקר שם. ואיך הוא היה מסוגל ללכת למחנה אחרי מחנה, ולא לראות שום סימן לעינויים, את המוזלמנים, להריח את ריחו של המוות? סבי מצא ניצולי מחנות שיעידו להגנתו שהוא לא התעלל פיזית באיש. ומה לגבי הקבלה הפסיבית שאפשרה לו לעבוד עבור ה-SS במשך 10 שנים?
המטרידות ביותר היו ההערות מהשופט שניהל את הדיון, שקארל ניימן, כשהציגו בפניו את העובדות, לא הראה שום סימן של חרטה על חלקו בשעבוד של אנשים חפים מפשע וביחס הברוטלי אליהם.
קשה להיות אובייקטיבי. היו זמנים בהם שנאתי את הסבא שלי. היה חלון קצר שבו גיליתי שהוא ביצע עסקאות עם הגסטפו לשחרור אסירים – שחשבתי שאולי הוא היה אוסקר שינדלר שני. אבל בסוף, הבנתי שהוא היה אדם מושחת ופניתי לחפש נקודות חיוביות במקום אחר.
"זה קשה לי, אבל זאת האמת, ואתה חייב לספר אותה"
וישנם דברים חיוביים שאפשר ללמוד מהסיפור הנוראי הזה. יש את התגובה של המשפחה שלי להוצאת הספר לאור, ובפרט זאת של דודי, שעדיין חי בגרמניה, שקרא את הטיוטה ואמר לי: "זה קשה לי, אבל זאת האמת, ואתה חייב לספר אותה."
נר לדרכי היה ברנהרד גלדרבלום, שאביו מת כפושע מלחמה שלא התחרט על מעשיו. ברנהרד הקדיש את ימי הפנסיה שלו כדי ללמד ילדים בערים ובכפרים על חייהן של הקהילות היהודיות לפני בוא הנאצים. הוא עורר את האנשים במקומות האלה לשקם את בתי הקברות היהודיים שנותצו בליל הבדולח.
במשך תהליך זה, אני הזדעזעתי, לא משנאה, אלא מטוב לב. נראה שהאנשים שקרובים לשואה עטויים ברחמים. אשי הארכיונים הביטו אל תוך ליבי ואמרו שקול רך: "זאת לא אשמך". גברת שאיבדה את משפתה באושוויץ אמרה אפילו: "סבא שלך ודאי לא יכול למנוע זאת." מלים טובות באמת, אבל בשם האמת, אני חייב להעריך כנות מעל לכל.
כשניצולי השואה נפטרים, אני מבין שיש לי ולאחרים במצבי, תפקיד. כנכדו של פושע נאצי, אני יכול לומר לאנשים צעירים, זה מה שקרה, אבל אני לא שותף לאמונותיו של סבי, אני לא מסכים עם מה שהוא עשה. בשבועות שעברו מאז שספרי פורסם, מצאתי עוד אנשים שקיבלו ירושה דומה לשלי, ורצו גם כן לשאת לפיד נגד שנאה וצרות אופקים.
התרגשתי מאוד כשביקשו ממני לכתוב את המאמר הזה לאש התורה. עצם העובדה שזה אפשרי, אומרת המון על נכונותם של אנשים טובים, למצוא הבנה ואנושיות משותפת.
לרכישת מהדורה אלקטרונית של הספר A Nazi in the family, מאת דרק ניימן בהוצאת Short Books, הקישו כאן
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תמיד כאן לענות