המסקנה מתקיעת שופר

המסקנה האישית שלי מתקיעת שופר

משה ויטמן חזר מבית הכנסת עם כמה הרהורים על תקיעת שופר

משה ויטמן

הקהל עמד על רגליו. שקט מוחלט שרר באולם רחב הידיים, רק טרטור המזגנים החרישי נשמע בחלל. אם העפת מבט באותם רגעים קדושים בפניהם של הנאספים בבית הכנסת, היית מזהה פחד פנימי מעצמתו של המעמד. ההתרגשות וכובד הראש הורגשו באוויר ומתח שקט לקראת תקיעת השופר המתקרבת ניכר בפניהם.

מצוות תקיעת שופר. מצוותו של ראש השנה. בתקיעת השופר אנו מכריזים באזננו וצועקים אל חלל העולם כולו כי הקב"ה הוא מלך העולם. התקיעות מעלות לפניו יתברך את זיכרון עקדת יצחק ומגלגלות רחמים עלינו ועל העולם כולו ביום הדין הקדוש.

''בעל התוקע'' ניגש אל בימת בית הכנסת, הוציא את השופר מתיקו והחל בברכות המצווה. קולו הצלול נשמע היטב בחלל והקהל הנרגש ענה ''אמן'' על ברכותיו בהתעוררות עצומה. רגע האמת הגיע. תקיעות השופר החלו להישמע בחלל בית הכנסת. תקיעה שברים ותרועה ושוב תקיעה עלו מאפרכסת השופר וקרעו את השקט. והקהל כולו עמד על רגליו ו...הקשיב לתקיעות.

נקודה מיוחדת הסבה את תשומת ליבי: אחרי רגעי ההתרגשות הגדולים, בתוך כל אווירת הקדושה ששררה באולם התפילה, האם כל מה שמוטל עלינו לעשות הוא רק להקשיב לקולות השופר? הרי אנחנו לא עושים מעבר לכך כלום?

יתירה מכך: כפי שמציינים בנוסח הברכה – ''לשמוע קול שופר'', הדגש במצווה זו הוא על שמיעת התקיעות ולא על ביצוען! עד כדי כך, שנפסק להלכה כי חרש המסוגל לתקוע אך אינו יכול לשמוע את קול השופר, אינו יכול לקיים את מצוות תקיעת שופר! כלומר: מה שחשוב לקב"ה במצווה הזו הוא שאנחנו נשמע!

זו ממש הפתעה. מעמד כל כך נשגב, רגעים כה משמעותיים וכל שעלינו לעשות הוא רק לשמוע? האם כל כך עוצמתי חוש השמיעה שלנו עד שאנו יכולים לקיים מצווה גדולה שכזו רק בכוח השמיעה?

אלא שאם נחשוב על כך, נראה כי עומק גדול וחשיבות עצומה יש לו, לכוח השמיעה. שמיעה היא הפעולה אותה אנו עושים כשאנו לא מדברים, לא מבטאים את עצמינו, לא דורשים את רצונותינו, לא מביעים את דעתנו האישית, אלא פשוט – מקשיבים. כשאנו מקשיבים, אנו מקבלים את הדובר ואת המסר אותו הוא מעביר, אנו מבינים כי עלינו לקבל את הנאמר וליישם אותו ואנו לא עסוקים בבדיקת הדעה האישית שלנו באותו עניין.

כשאנו מקשיבים לקולו של השופר המביא בכנפיו את בשורת מלכותו יתברך בעולם, אנו עוצמים לרגע את עינינו מכל הנעשה והמקובל בעולם שסביבנו, אנו עוצרים את פחדינו ומחשבותינו, תוכניותינו ושאיפותינו, אנו חדלים מלבדוק, לבקר ולשפוט מה נראה לנו ומה אינו מתאים לנו, כעת, אנו רק מקשיבים. אנו מקבלים. מקבלים על עצמנו את מלכות שמיים. זמן לחשוב איך אנו מיישמים יהיה אחר כך, אז נצטרך לבצע את קבלת המלכות בפועל, כעת אנו אך ורק מקשיבים, אך ורק מקבלים.

נשים לב: זה לא אנו המבשרים את הבשורה, זהו קולו של השופר. אנו אולי עוד לא בשלים כדי לפרסם, להודיע ולהכריז על מלכות שמיים, אבל להקשיב, לשמוע ולקבל אנו בהחלט מסוגלים.

ואם בהקשבה אנו עוסקים, נקשיב גם לקולות נפשנו הפנימית, אותם קולות הבוקעים ועולים מהנשמה, דורשים שינוי ועלייה ומחפשים את האמת. נקשיב לקולו של העולם שמכל פינה ומקום, מכריז ''ראו מי ברא אלה'' ונקשיב לקולה של התורה, קול שפוי ואמיתי בעולם כה סוער ושקרי, המדבר אלינו, אל תוך ליבנו, אל מעמקי נשמתנו ומכוון אותנו אל האושר האמיתי, אל המנוחה ואל הנחלה.

להקשיב. זוהי האומנות בה אנו צריכים להצטייד כדי להתמודד בהצלחה עם כל ההיסוסים שבדרך, עם כל הקשיים הרגשיים והויתורים שבאמת כואבים. זוהי הדרך בה נשיג קבלת עול מלכות שמיים אמיתית לאורך השנה כולה.

כי אכן, כל הנדרש מאיתנו הוא רק ''לשמוע קול שופר''.

שנה טובה!