פרשת השבוע - צו

צו(ויקרא ו-ח)

להגיע אל המזבח… בכל מחיר?

תחילת פרשת צו מתארת כיצד מדי בוקר, היה אחד הכוהנים מסלק את האפר שהצטבר במשך הלילה על המזבח שבבית המקדש בירושלים.

התלמוד מסביר שהכוהנים היו נאבקים – פשוטו כמשמעו – על הזכות לסלק את אפר הקורבנות בבוקר. הם היו אפילו מתחרים בריצה במעלה כבש המזבח, כדי לראות מי יגיע לאפר ראשון!

דבר זה ממחיש את התאווה שהייתה לכוהנים לשרת את האלוקים – הם היו ממש נלחמים כדי לנקות את המקום (הלוואי שהייתי מצליח לשכנע את הילדים שלי לסדר את חדרם...).

התלמוד ממשיך ומספר כיצד פעם אחת רצו שניים מהכוהנים במעלה הכבש, כאשר אחד מהם דחף את חברו וגרם לו ליפול ולשבור את רגלו. תקריות כאלה חזרו על עצמן, עד שהכוהנים נאלצו לייסד שיטה נינוחה יותר של הטלת גורל, כדי לקבוע איזה כהן יסלק את האפר מן המזבח בכל בוקר.

מצד אחד, התלהבותם של הכהנים בהחלט ראויה לשבח. אבל מצד שני, הדרך שבה ההתלהבות הזאת באה לידי ביטוי הייתה לפעמים בושה לבית מקדש ה'.

יש ביהדות עיקרון שנקרא "דרך ארץ קדמה לתורה" – התנהגות נאותה קודמת לתורה. אדם אינו רשאי לנהוג גסות באחרים, ובו בזמן לטעון שהוא עבד נאמן לה'.

אז בפעם הבאה שמישהו עוקף אותנו מימין בפקק תנועה ואנחנו ממש מוכרחים "להראות לו", נזכור: כל אדם נברא בצלם הא-ל, ואחת הדרכים הטובות ביותר לגלות כבוד לאלוקים, היא לכבד כל אדם.