המפגש הראשון שלי עם אירועי השואה והאנטישמיות

כילדה קטנה במרוקו לא דיברו על השואה לא בבית וגם לא בבית הספר
המפגש הראשון שלי עם השואה היה בפנימיה שהייתי בה וביום השואה שלא ידעתי שהתרחש באותו יום והקרינו סרט על השואה
אני זוכרת שהילדים מסביבי צחקו ורק אני הסתכלתי על הסרט ובכיתי על סבלם של האחים שלי היהודים
כנראה שהילדים מסביבי הרגישו מבוכה מהסרט והגיבו אחרת ממני
בארץ יש מין שמועה שילידי מרוקו לא חוו אנטישמיות
אני רוצה לנפץ את השמועה הזו ולומר הסיבה שעליתי לארץ היתה בגלל השנאה של הערבים כלפי היהודים
ולא רק... אמא שלי שתחייה שנושקת לגיל 100 סיפרה שהיא זוכרת שהגרמנים נכנסו למרוקו אבל לא הספיקו כי האמריקאים התערבו במלחמה
אני זוכרת יום יום בדרכי מהבית לבית הספר ומבית הספר לבית חוויתי תמיד התעללות
למרות שתמיד חברה שלי ממוצא מוסלמי ליוותה אותי בדרך הביתה כל הזמן זיהו אותי כיהודיה
לא פעם חטפו לי את התיק מהגב ואמא שלי היתה צריכה לקנות לי שוב ושוב את התיק ואת התכולה של התיק למרות שהיינו משפחה ענייה שהמחסור בבית היה בו הרבה
לא פעם ירקו עלי רק בגלל היותי יהודייה
לא פעם משכו לי בשיער ופרמו לי את הקוקיות אך ורק השנאה לשונה והאחר
ההורים שלי החליטו לשלוח את אחותי ואותי לארץ במבצע "עליית הנוער" כדי שלא אחווה עוד שנאה כך חשבו
שלא נדבר על מבצע "עליית הנוער" שזאת הייתה שגיאה נוראה מצד הממשלה להפריד בין המשפחות ולהעלות את הצעירים החזקים והיפים לארץ כי בארץ כנראה שהיו יותר מדי מבוגרים ורצו למלא את החלל הזה
מזכיר לכם משהו ?

המבצע היה  בחשאי בדרך לא דרך חלק מהדרך אני לא זוכרת כי הייתי בטראומה מניתוק המשפחה ושההורים לא סיפרו ולא דיברו רק החליטו בינם ובין עצמם להעלות אותנו לארץ כי חששו שהדבר ייוודע לאנשים ויסגירו אותנו
ההורים חשבו שזה לטובתנו אבל לא חשבו שבגיל 13 אחותי ואני בגיל 12 היינו צריכות להחליט החלטות שמבוגרים מחליטים בשביל ילדים בגיל הבגרות
למרות שהיתה לנו אחות כבר בארץ אבל זה לא מילא את החלל הריק של המשפחתיות וביחד
אני זוכרת שכל הזמן בכיתי ובכיתי עד שנגמרו לי הדמעות

הפרק השני בחיי כשהגעתי לארץ לאחר שחוויתי את השנאה במרוקו אפף אותי גל של שנאה לשונה האחר שהגיע מארצות ערב
כל פעם שציינתי את המוצא שלי אנשים התרחקו ממני כאילו היה בי ריח של סירחון או ביוב
מזכיר לכם משהו? 

אבל עם הרוח החזקה שלי והחינוך שקיבלתי מההורים לא וויתרתי על הזהות שלי ופעם אחר פעם ציינתי שהגעתי ממרוקו למרות שידעתי שחלק מהאנשם יגיבו בצורה מבזה
היו שאמרו שהגיעו מצרפת ולא ממרוקו כי לא רצו לחוות את הבוז והשנאה בעיניים של האחרים
אני לא שופטת אותם הם רצו לחסוך מעצמם את ההשפלה
אפילו בקרב עולי טוניס, טריפולי היתה הערה אנטישמית "זה בסדר זה יעבור לך" התכוונו להגיד כשאתחתן עם איש יוצא אירופה הזהות שלי תיעלם ולא אחווה את העלבונות
היום כשעולים מאוסטרליה, קנדה, ארצות הברית ואירופה עולים לארץ לא שומעים בתקשורת על השנאה לאחר לשונה
אבל כשהיתה עלייה בעבר מצפון אפריקה והיום מאטיופיה יש גל של שנאה לאחר והיחס נוראי
כל פעם שאני רואה זאת בתקשורת התמונות והזכרונות מציפות אותי שוב ושוב מהחוויה שלי כאן בארץ
כולנו צריכים ללמוד מהשנאה לזר הלא מוכר לזה שיש לו צבע שונה ולזה שיש לו מסורת אחרת ולזה שיש לו מבטא אחר בשונה לתושבי הארץ
כולנו צריכים לקבל את השונה והאחר בתוכנו קודם ולא להתבכיין שהעולם כולו נגדנו
אם נקבל בתוכנו את השונה ואת האחר אולי העולם יכיר בעם שלנו ויפסיק עם התעמולה כמו הדוגמא האישית שלי שאף פעם לא וויתרתי על הזהרות שלי והקבלה את האחר תמיד מלווה אותי כל הדרך

יושבת על הדשא בפנימיה