פרשת השבוע *-שופטים-*
17/08/2007 15:44:00
שופטים (דברים
טז:יח-כא:ט) פרשה משפחתית שופטים 5767
בתקופות
הקדומות היה מותר למלכים לעשות כל מה שעולה על רוחם ולקחת מנתיניהם כל מה שליבם
חפץ. בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו על ההתנהגות המצופה מהמלך היהודי האידיאלי,
שלמרות כוחו הרב, עליו להתנהג במתינות ובאחריות, בכך שלא יצבור לעצמו אוצרות רבים
מדי, רק לצורך סיפוק תאוותו העצמית.
אלוקים חפץ אמנם שנהנה
מהשפע שמציע לנו העולם הזה, אבל הכוונה איננה שניסחף אחריו. כן, גם כשמדובר בדברים
טובים קיים המושג של "יותר מדי", ואם מלך צריך לשים לעצמו גבולות, קל
וחומר כל שאר בני האדם.
בסיפור שלפנינו, ילד לומד
בדרך הקשה, ש"יותר מדי ממשהו טוב" הוא בעצם "פחות מדי".
"הגבעה"
עדי שפיגל התיישב בכורסה
הרכה והמפנקת, כשבדיוק צלצל פעמון הדלת. בפתח עמד חברו הטוב ביותר, מאיר, שקרא
בקול: "יום הולדת שמח! יאללה, בוא נזוז, אנחנו נוסעים, וכדאי שתביא אתך איזו
כפית!"
היה זה יום הולדתו של עדי,
וחבריו הגיעו כדי לקחת אותו ל"מלך הגלידה" - חנות הגלידה הגדולה ביותר
בעיר. עדי היה ילד שאוהב הפתעות, ולכן הצטרף אליהם בשמחה. אצל "מלך
הגלידה" ניתן היה למצוא מאה טעמים שונים של גלידות, ואפילו סוגים רבים יותר
של ארטיקים. המנה הגדולה ביותר הייתה "הגבעה". זו הייתה גבעה של גלידה
ענקית כל כך, שהמלצר היה צריך להביא אותה על שולחן מיוחד, משום שהיה קשה מדי לסחוב
אותה מהמטבח עד לשולחנות הסועדים.
כשהגיעו לשם, החנות הייתה
מלאה לחלוטין. הילדים התיישבו והגישו לעדי את התפריט. הוא שמח שחבריו חשבו עליו,
ועבר על כל הכתוב בתפריט, כשהוא מנסה להחליט במה לבחור.
"לך על זה,
עדי!", אמר מאיר. "אתה המלך להיום, תבחר מה שאתה רוצה!"
"כן, תבחר את
'הגבעה'", הוסיף ילד אחר מהחבורה. "כולנו נראה אם אתה תצליח לכבוש אותה,
או אם היא תכבוש אותך!"
לאחר זמן קצר הופיע המלצר.
"מה תבחרו, חבר'ה?", הוא שאל.
"אנחנו ניתן לחתן
השמחה לבחור ראשון", אמרו הנערים, כשהם מצביעים על עדי, בעוד הוא עדיין יושב
בשקט, שקוע ומרוכז בתפריט.
המלצר חייך ואמר: "אני
יכול להמליץ לך על מנת ה'טורפדו' שלנו, מנה ענקית של גלידת שוקולד עם קצפת מעל? או
אולי על כוס גדולה במיוחד של מילק-שייק קר?"
עדי הרים את עיניו, ובקול
רציני אמר: "לא. היום אני הולך עד הסוף. תן לי בבקשה את 'הגבעה'!".
חבריו עודדו אותו, ונתנו למלצר את ההזמנות ה'צנועות' שלהם.
לאחר זמן קצר חזר המלצר,
כשהוא מגלגל פנימה את השולחן המיוחד שעליו מונחת 'הגבעה' העצומה. כל חבריו הצטופפו
סביבו, עדי הרים כפית גדולה במיוחד (שניתנת יחד עם המנה הזו), הטביע אותה לתוך ההר
הלבן שהונח מולו, הכניס אותה לפיו וחייך. "מדהים. פשוט מדהים", הוא
התענג, ולא הרגיש את טיפת הקצפת שיושבת בשובבות על קצה אפו.
כפית אחר כפית, פילס עדי את
הדרך בנהרות השוקולד, ביערות הפרי ובמדבריות הציפוי. אך לאחר זמן מה, ניכר היה
שה'מלך' מתחיל להאט את הקצב.
"מה קרה?", לגלג
מאיר, "הספיק לך?"
עדי הביט בחבריו, וענה
בהתגוננות: "מה פתאום! אף פעם אין דבר כזה 'מספיק' כשמדובר במאכל כל כך
טעים". אך ברור היה מהקול שלו, שהוא איבד מעט מההתלהבות הראשונית שהייתה לו.
למרות זאת, לאחר מספר דקות נוספות, עדי הניח את הכפית והחזיק את ביטנו. עיניו היו מזוגגות.
"הי, אתה לא מתכוון
לסיים את 'הגבעה' שלך?", שאל אחד הנערים.
עדי רק נענע בראשו ונאנח.
"קחו את זה ממני, חבר'ה, וקחו אותי בבקשה הביתה. אני חושב שאני הולך
להקיא".
"אבל יש לך היום
יום-הולדת, אתה המלך להיום! אתה לא יכול להיכנע עכשיו!", מחה מאיר. "יש
לנו עוד יום ארוך לפנינו. אחרי הגלידה, תכננו לקחת אותך למשחק כדורסל, אחר כך
לפיצה, אחר כך לחוף הים, אחר כך ל..."
"מאיר", הפסיק
אותו עדי, עם חיוך עייף על פניו. "תודה, אבל לא תודה. אני אולי המלך להיום,
אבל אני מרגיש כמו אידיוט גמור. בפעם הבאה אני חושב שאזמין מנה קטנה יותר, כדי
שאצליח ליהנות גם משאר התוכניות!"
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תמיד כאן לענות