פרשת השבוע *-ראה-*
10/08/2007 14:10:00
ראה (דברים יא:כו-טז:יז)
פרשה משפחתית ראה 5767
כל אחד מאתנו כאילו לוקח
חלק בתחרות משיכת חבל, שמתרחשת ממש בתוך הראש שלנו! מצד אחד של החבל, עומד הרצון
שלנו להיות אנשים טובים ונדיבים המרוכזים במתן עזרה לזולת. אך מצדו השני, ובעוצמה
לא פחותה, נמצא הקול הקטן שמנסה לשכנע אותנו להתנהג באנוכיות, לשכוח מצרכיהם של כל
השאר, ולדאוג רק לעצמנו. מה שיקבע את מאפייני האישיות הייחודית של האדם, היא
הבחירה שהוא יעשה בין שני קצוות החבל. פרשת השבוע מעודדת אותנו לבחור בנתינה. היא
אומרת לנו שכאשר יש בפנינו הזדמנות לעזור למישהו בצרה, עלינו תמיד לפתוח את היד
ואת הלב.
בסיפור שלפנינו, ילדה
עורכת מסע אל תוך נשמתה, ולומדת כיצד להתרכז במתן עזרה לזולת.
"שמש מאירה ומחייכת"
"איזה יום גרוע לפספס
את האוטובוס!", נאנחה שרה קפלן. היא הייתה בדרכה הביתה מהקניון כשפספסה את
האוטובוס של השעה שלוש. ירד גשם שוטף והיא פשוט לא ידעה מה לעשות.
שרה ידעה שאמה סומכת עליה
שתחזור בזמן לשמור על אחיה הקטנים ומכיוון שהאוטובוס הבא יגיע רק בעוד שעה, היא לא
תספיק להגיע הביתה בזמן. הברירה היחידה שנשארה לה, הייתה לנסוע במונית, אחת מתוך
אלה שנסעו לאורך הרחוב הסואן. אך כאשר פתחה את הארנק שלה, גילתה שרה שבמסע הקניות
שערכה קודם לכן, נגמר כל הכסף שהיה בידה (עד השקל האחרון!), וכעת לא היה לה מספיק
כסף בכדי לקחת מונית הביתה.
שרה עמדה בעצב בתחנת
האוטובוס, מנסה להתחמק מזרם האנשים שהגיעו בריצה אל התחנה, תוך שהם מקפלים את
המטריות הרטובות שלהם. באותו הרגע, בזוית עינה, היא זיהתה את לירון יעקובי, ילדה
מהכיתה שלה.
"הי, לירון!",
צעקה לה שרה. הילדה הסתובבה ושרה נפנפה לה בידה. "הנה, כאן! זו אני,
שרה!".
לירון חייכה בקלילות. ניכר
היה שהיא מאד ממהרת. "או, שלום שרה", היא אמרה, "מה את עושה באזור
הזה של העיר?"
"הייתי צריכה לקנות
מתנה לכבוד בת-המצווה של אחותי", היא ענתה. "אבל פספסתי את האוטובוס,
ואני הולכת לאחר בגדול. אני כל כך שמחה לראות פרצוף מוכר בתוך כל הצפיפות הזו.
תוכלי לעשות לי טובה ענקית, ולהלוות לי קצת כסף, בכדי שאוכל לנסוע הביתה במונית?
אני אחזיר לך את החוב בבית הספר, בשבוע הבא".
לירון נשכה את שפתיה,
ונראתה קצת מהססת, אך שרה הביטה בה בציפייה.
"אמממ... אני לא בטוחה
שאני יכולה...", מלמלה לירון.
"אה", אמרה שרה,
כשהאכזבה ניכרת בקולה.
לירון התחילה ללכת לדרכה,
כשהיא חושבת בלבה: "יש לי בארנק מספיק כסף בשביל להלוות קצת לשרה. אבל כיצד
אדע שלא אזדקק לכסף הזה בעצמי? וגם, מי יכול להבטיח לי שהיא תזכור להחזיר לי את
החוב? או שאולי היא בכלל לא מתכוונת להחזיר לי אותו..."
 |
לירון הביטה
לאחור, וראתה את שרה עם פנים נפולות, מביטה במתח בשעונה, כשהגשם מרטיב את
שערותיה. לירון המשיכה ללכת, אך בראשה החלו להתרוצץ מחשבות אחרות. "איך אני
מסוגלת שלא לעזור לחברה שלי?", חשבה לעצמה, "ברור ששרה זקוקה להלוואה
הזו, ושאני יכולה לעזור לה. אם לא אסייע לה, זה יהיה ממש אכזרי מצדי".
|
היא הסתובבה וחזרה במהירות
לתחנת האוטובוס, בתקווה ששרה עדיין תהיה שם. אך כשהגיעה לשם, היא לא ראתה את שרה
בסביבה. "אוי לא, היא לא פה. פספסתי את ההזדמנות שלי לעזור לה. אני מקווה
שהיא תהיה בסדר".
אבל באותו הרגע היא הבחינה
בילדה שיושבת כפופה בקצה הספסל. הייתה זו שרה! לירון מיהרה לעברה והתיישבה לידה.
שרה לא הבחינה בה מתוך כל האנשים שעמדו שם בצפיפות.
לירון טפחה בעדינות על כתפה
של שרה. הילדה המופתעת הרימה את מבטה. "או, לירון, למה חזרת?", היא שאלה
בפליאה.
לירון חייכה. היא פתחה את
הארנק שלה, והוציאה ממנו סכום כסף המספיק לנסיעה הביתה במונית, יחד עם סכום נוסף
שיאפשר לשרה לקנות לעצמה משקה חם. "קחי", היא אמרה, כשהיא נותנת לחברתה
את הכסף. "פשוט חזרתי הנה בכדי לסגור כמה עניינים", היא אמרה בשקט.
"נסיעה טובה, ותנסי לא להירטב יותר מדי". לירון הביטה בחברתה כשהיא
נכנסת במהירות לתוך מונית, והרגישה נפלא. החלטתה של לירון להתנהג ברוחב-לב, הפכה
במפתיע את היום הסגרירי ההוא, ליום חמים הרבה יותר עבור שתיהן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תמיד כאן לענות