פרשה משפחתית תולדות (בראשית כה:יט-כח:ט)

 

פרשה משפחתית תולדות

תולדות (בראשית כה:יט-כח:ט)

מאת נתנאל ספרן

קורה לפעמים שאנו נתקלים במשהו שמושך אותנו מאד ונראה לנו שאנחנו ממש "מוכרחים" להשיג אותו ומיד! אך מהו המחיר שנהיה מוכנים לשלם עבורו? האם באמת ישתלם לנו לרכוש אותו כעת, גם אם זה ידרוש מאתנו לוותר על משהו הרבה יותר חשוב מאוחר יותר?

בפרשת השבוע, אנו רואים כיצד עשו היה מוכן להיפטר מהבכורה, שהייתה מעניקה לו זכות ארוכת ימים, בתמורה לסיר של נזיד של עדשים!

עשו מסוגל היה להעריך, רק את מה שהיה מונח מול עיניו באותו הרגע. אך התורה מלמדת אותנו, שהדברים בעלי הערך האמיתי, אינם מגיעים אלינו בהכרח באופן מיידי. אם נצליח לוותר על הצורך בסיפוק מיידי, התמורה שנקבל מאוחר יותר, תהיה גדולה הרבה יותר.

---

בסיפור שלנו נראה כיצד לומד ילד להמתין לדברים החשובים באמת.

"מזון מהיר"

בנצי אפשטיין התפרץ אל ביתו כמו רוח סערה. הוא החזיק בידו כדורגל וכל גופו היה מכוסה בבוץ ולכלוך, מהמשחק שהשתתף בו. הגברת אפשטיין הביטה בבנה משך דקה ארוכה, ולא ידעה אם לנזוף בו או פשוט לפרוץ בצחוק.

"שלום אימא. אני ממש מת מרעב! מה יש לארוחת הערב?" הוא שאל.

אימא של בנצי חייכה ואמרה: "אתה מאד תשמח. הערב נאכל משהו שאתה כבר הרבה זמן מבקש ממני לקנות - אוכל סיני! "

"נהדר!", בנצי הניח את הכדור והתיישב במהירות ליד השולחן. "אני יכול לקבל קצת כבר עכשיו?", הוא שאל.

"אבא יצא עם שאר הילדים להביא את האוכל. אני מעריכה שהם יחזרו בעוד כחצי שעה. בינתיים, מדוע שלא תעשה מקלחת מהירה ותחליף את הבגדים המלוכלכים האלה? נראה לי שחצי מכמות הבוץ שהייתה במגרש נמצאת כרגע על הבגדים שלך!".

"חצי שעה!", נאנח בנצי. "אני לא יכול לחכות חצי שעה. אני אתמוטט לגמרי עד שהם יגיעו! אין פה משהו שאני יכול לאכול ממש עכשיו?"

אימא של בנצי גלגלה את עיניה. "לא ידעתי שמדובר בכזה מצב חירום", היא אמרה בצחוק. "אם אתה באמת כל-כך רעב, אתה יכול ללכת למטבח ולקחת לך משהו קטן לאכול. אבל אני באמת הייתי ממליצה לך לחכות קצת. אני יודעת כמה אתה אוהב אוכל סיני, וחבל שתתמלא לפני שהאוכל יגיע".

הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה אוכל, ולכן נכנס במהירות למטבח ומילא לעצמו קערה עמוקה בקורנפלקס וחלב.

בנצי חשב על דבריה של אמו ושקל אותם לרגעים מועטים, אבל מייד דחה את הצעתה. "אני חייב לאכול ממש עכשיו". הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה אוכל, ולכן נכנס במהירות למטבח ומילא לעצמו קערה עמוקה בקורנפלקס וחלב.

לאחר זמן קצר נשמעה המכונית של המשפחה, כשהיא נכנסת לחניה. לבית נכנסו אבא, מוטי ודינה - אחיו ואחותו של בנצי. כל אחד מהילדים החזיק בידו שקית כבדה ומלאה באוכל סיני, טעים וריחני.

"הנה", אמר מוטי, בקול רציני מאד. "יש לנו בשר בקר בפלפלים, יש אגרולס' ויש לנו פה מנה כפולה של כנפי עוף ברוטב חמוץ-מתוק, כמו שבנצי הכי אוהב".

האח והאחות הביטו זה בזו. "הי, איפה בנצי בכלל?", שאלה דינה. "הוא בדרך כלל מריח את המאכלים האלה ממרחק של קילומטרים", היא הוסיפה. "אני חושבת שהוא נמצא בחדר שלו", ענתה לה אמה, כשהיא מתחילה לערוך את השולחן לקראת הארוחה.

"בבקשה ממך, לכי ותקראי לו לארוחת הערב". דינה דילגה לאורך הסלון ורצה במעלה המדרגות. היא דפקה על דלת חדרו של בנצי. "הי, בנצי, אתה שם בפנים? בוא למטה, לפני שהאוכל הסיני יתקרר לגמרי!".

בנצי פתח את הדלת. על שולחן הכתיבה שמאחוריו הייתה מונחת קערה כמעט ריקה של קורנפלקס וחלב. היה לו מבט מזוגג על הפנים. "הי, אנחנו עדיין מחכים לך", זירזה אותו אחותו. "ארוחת הערב מוכנה. אבא אפילו קנה לך את הכנפיים המיוחדות האלה שאתה כל כך אוהב", היא הוסיפה.

"באמת?", עיניו של בנצי קפצו משמחה והמבט על פניו היה מלא אושר, אך מייד התכווצו שוב כל תווי הפנים שלו. "תגידי לכולם להתחיל לאכול בלעדי", הוא אמר. "לא כל כך מתחשק לי לאכול עכשיו".

דינה הופתעה מאוד. "לא כל כך מתחשק לך לאכול אוכל סיני? אולי כדאי שנמדוד לך את החום, או בעצם פשוט נתקשר מייד לרופא?"

"חה, חה, חה, מצחיק מאד", אמר בנצי. "אני לא צריך שום רופא. אם כבר, אני צריך שמישהו יבדוק לי את הראש ושיגיד לי למה כרגע חיסלתי חצי קופסת קורנפלקס, במקום לחכות שתחזרו עם המאכלים שאני באמת כל כך אוהב ".