פרשת השבוע - פרשה משפחתית ויצא (בראשית כח:י-לג:ג)

 פרשה משפחתית ויצא

ויצא (בראשית כח:י-לג:ג)

מאת נתנאל ספרן

אנו שואפים להגיע למצב, בו כל אדם יעניק לנו יחס הוגן. אך לא תמיד המציאות היא כזאת. לפעמים אנו עשויים להרגיש שניצלו ורימו אותנו. האם בגלל תחושה זו יש לנו זכות לרמות את הסובבים אותנו בחזרה?

בפרשת השבוע שלנו, מסופר שיעקב אבינו בילה 20 שנים קשות, בעבודה מאומצת בביתו של לבן. לבן, הרמאי הגדול ניסה בדרכים שונות ומשונות להונות את יעקב ולשלול ממנו את שכרו שהגיע לו. אך אנו למדים מהפרשה, שלא רק שיעקב לא ניסה לרמות את לבן בחזרה, אלא שהוא אפילו נהג ביושר יוצא מן הכלל והקפיד להיות דובר אמת בכל הקשור לפרטים הקטנים ביותר, הנוגעים למשרה שלו אצל לבן.

אנו למדים מיעקב על החשיבות שיש למעשים הנכונים והראויים, מהסיבה הפשוטה שכך נכון לנהוג.

---

בסיפור שלנו נפגוש ילדה צעירה שנאבקת כנגד הפיתוי "לרמות בחזרה", כאשר היא בעצמה מרגישה מרומה.

"שירות חדרים"

הטיול השנתי של בית הספר "הדסים" לא התנהל בדיוק כפי שתוכנן מראש.

מזג האוויר שהיה אמור להיות חמים ונעים, היה סוער וגשום ובנוסף לכך, האוטובוס נתקע שלוש פעמים במהלך הדרך הארוכה והמעייפת!

אך למרות כל התקלות, הילדים בכיתה ניסו לשמור על מצב רוח מרומם. אחרי הכל, השיא של הטיול עוד היה לפניהם: לילה שלם במלון המפואר (מלון של ארבעה כוכבים) - "מלון אלגנט".

עוד לפני שיצאו לטיול, הם קיבלו פרוספקט מהמלון, שתיאר את חדרי המלון כחדרים מרווחים עם נוף עוצר נשימה, בריכת שחיה מחוממת ומסעדה בעלת שם ורמה בינלאומיים בשירות ובאיכות של האוכל המוגש שם.

אך כשהגיעו לשם חיכתה להם הפתעה גדולה. החדרים שבהם התארחו היו אמנם מרווחים - אם כל מה שחיפשת היה חדר עם ריהוט דל ומיושן. הבריכה המחוממת היתה "סגורה לרגל שיפוצים". והאוכל... לעומת מה שהוגש להם בבית המלון, האוכל בקפיטריה של בית הספר היה נראה כמו 'מאכלי גורמה' אמיתיים.

למחרת בבוקר, הילה וחברתה נירה, שחלקו יחד את החדר, ארזו שתיהן את המזוודות לקראת החזרה הביתה.

"יש דבר אחד טוב במקום הזה, אנחנו סוף סוף הולכים ממנו!", אמרה הילה, בזמן שהיא מקפלת את בגדיה.

"נכון", אמרה נירה. "זה לא בדיוק היה מה שציפיתי ממלון של ארבעה כוכבים".

"ארבעה כוכבים?! אני לא הייתי נותנת למלון הזה אפילו חצי ירח!", קיטרה חברתה. שתי הבנות התגלגלו מצחוק.

"ארבעה כוכבים?! אני לא הייתי נותנת למלון הזה אפילו חצי ירח!", קיטרה חברתה. שתי הבנות התגלגלו מצחוק.

באותו הרגע צלצל הטלפון בחדרן. פקיד הקבלה ביקש מכל חדר לשלוח נציג, בכדי לחתום על טופס העזיבה. "אני אלך", הציעה נירה. "ממילא סיימתי כבר לארוז".

נירה יצאה מן החדר, וכמעט מעדה בגלל השטיח הקרוע שהיה פרוש לאורך המסדרון. הילה שמעה את הדלת נסגרת מאחורי חברתה.

היא העיפה מבט אחרון בחדר, בשביל לוודא שאף אחת מהן לא שכחה איזה חפץ או בגד ואז עיניה קלטו מגבת קטנה שהיתה מקופלת יפה ליד המקלחת. "אולי נירה שכחה אותה?", שאלה את עצמה.

הילה החזיקה את המגבת בידיה. המגבת היתה גדולה, ורודה ורכה. המילים "מלון אלגנט" היו רקומות בצידה של המגבת. "המגבת הזו היא הדבר האלגנטי היחיד בכל המלון הזה", מלמלה הילה בכעס.

היא עמדה להניח את המגבת בחזרה במקומה, כשעלתה במוחה מחשבה: "הי, יש לי עכשיו הזדמנות לנקום במלון הטפשי הזה. אחרי הכל, הם באמת עבדו עלינו. לא קיבלנו אפילו חצי מהשירות שהובטח לנו... וששילמנו עבורו! לפחות אוכל לקחת הביתה איזו מזכרת קטנה מהמלון!".

היא לקחה במהירות את המגבת הרכה, קיפלה אותה ודחפה אותה עמוק עמוק אל תוך המזוודה שלה. היא סגרה היטב את המזוודה ועמדה לרדת אל הלובי, לפגוש שם את נירה. אבל פתאום היא הרגישה שהמזוודה מאד כבדה לה. יותר כבדה מסתם מזוודה עם מגבת אחת נוספת.

הילה הבינה שהמצפון שלה "מוסיף משקל" למזוודה שלה. " רגע אחד", היא חשבה לעצמה. "האם באמת יש לי זכות לקחת את המגבת הזו? אמנם נכון, במלון הזה לא קיבלנו את היחס שהובטח לנו ואני לעולם לא אסכים לחזור הנה שוב. אבל עדיין, גניבה היא גניבה. אם אני לוקחת את המגבת, אני לא יותר טובה מהמלון הזה".

הילה פתחה את המזוודה שלה, הוציאה את המגבת והניחה אותה על המיטה שמאחוריה. היא יצאה במהירות מהחדר. "שישמרו לעצמם את המגבת הזאת", היא אמרה לעצמה, כשהרגשתה הולכת ומשתפרת. "אני לפחות עושה את הדבר הנכון".

היא הלכה לכיוון הלובי, לפגוש את חברתה, סוחבת את המזוודה, שכעת היתה לה הרבה יותר קלה.