פרשת השבוע וארא - שיעור לחיים

 

מכת צפרדע ומידת הכעס

וארא (שמות ו:ב-ט:לה)

מאת הרב יהונתן גפן

השנייה ממכות מצרים הייתה מכת צפרדע. רש"י מביא את דברי חז"ל המתארים כיצד החלה מכה זו: בתחילה צפרדע בודדה עלתה מן היאור, והמצרים ניסו להכות אותה על מנת שתמות. אולם, במקום לפגוע בצפרדע, גרמו ההכאות הרבות לנחילי צפרדעים לצאת מן הצפרדע הגדולה. כל הכאה נוספת הוסיפה עוד ועוד צפרדעים עד אשר התמלאה ארץ מצרים בצפרדעים (רש"י שמות ח ב).

הסטייפלר זצ"ל מעלה קושיה חזקה על דברי חז"ל אלה: הרי ודאי ראו המצרים שהם לא מצליחים להרוג את הצפרדע, ולמעשה גורמים לתוצאה הפוכה, ועוד ועוד צפרדעים צצות ועולות. ולמרות זאת הם ממשיכים בהכאותיהם פעמים רבות, וממלאים את כל ארצם בצפרדעים! מדוע הם לא למדו את הלקח כבר בפעם הראשונה ושוב ושוב המשיכו להכות בצפרדע, גם לאחר שראו את התוצאות ההרסניות של מעשיהם?

הסטייפלר משיב על שאלה זו ומסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כאשר אדם נפגע ממישהו, הוא חש צורך לנקום ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד – לכן גם הוא בתורו מגיב בצורה פוגענית. הפוגע המקורי – משיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום במי שפגע בו, וכך נוצר מצב בו שניהם נתונים במעגל קסמים חסר תכלית של ניסיונות נקמה זה בזה, מעגל המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה אשר תוצאותיה קשות ומזיקות לכל הנוגעים והקשורים בה. באופן דומה, כאשר עמדו המצרים מול האיום בדמות הצפרדע העולה מן היאור, תגובתם הטבעית הייתה להכות אותה. אולם כאשר נחילים של צפרדעים יצאו ממנה, חמתם בערה בהם עוד יותר, והם נתמלאו בתחושת נקם כלפי הצפרדע והגיבו בהכאות נוספות. גם לאחר שניסיונות נוספים אלה נדונו לכישלון, הם לא הפסיקו להכות את הצפרדע, עד שכעסם וחמתם הם אלה שגרמו לארץ מצרים להתמלא בבעלי החיים הקטנים והמטרידים הללו. הסבר זה מראה עד כמה מזיקה היא מידת הכעס, וכיצד גורמת היא לאדם להרוס כל חלקה טובה, ואף להזיק לעצמו.

יהיה זה מאלף לחקור ולבדוק מה גורם לאדם לנהוג בצורה הנראית כל כך טיפשית וחסרת תועלת. כאשר אדם נפגע מאדם אחר, הוא חש הנאה רגעית חזקה מרעיון הנקמה באדם שהעז ודיבר אליו באופן לא מכובד. אולם, לאחר שחולפת אותה תחושה מתקתקה בת רגע של הנקם, בטווח ארוך יותר הוא חש תחושה שלילית המאפיינת בדרך כלל ויכוחים ומחלוקות. על פי ההיגיון הצרוף, היינו חושבים שממקרה זה ומתוצאותיו, ילמד האדם ויכלכל את מעשיו העתידיים בתבונה רבה יותר. היינו מניחים שהוא יזכור את התחושות הקשות ואת הנזק לטווח הרחוק שהגיעו כתוצאה מתגובתו לחברו, ויבכר לוותר על אותו רגע מתוק של נקם, ובכך למנוע מעצמו אי נעימות נוספת. אולם, על פי רוב לא כך הוא המצב, והאדם חוזר על טעותו שוב ושוב. הבעיה היא, שהאדם הרגיל את עצמו להתמקד בתוצאות מעשיו אך ורק לטווח קצר מאוד, ולא להתבונן במה שנגרם מהם לטווח ארוך יותר. נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות שכזה.

בשטחים רבים בעבודת ה' קורה והאדם טועה ומתמקד אך ורק בתוצאות העכשוויות של מעשיו, והתוצאות קשות ומזיקות. מדרש תנחומא מביא דוגמא מאלפת לתופעה זו: היה אדם צדיק אחד אשר אביו היה מכור לשתיית יין. בהזדמנות מסוימת, ראה הבן שיכור אחד שוכב ומתגולל בתעלת ביוב ברחוב. סביבו התגודדו כמה צעירים, היכו אותו באבנים, ופגעו בו באופן משפיל ומבייש. אל מול מראה מעורר חמלה זה, החליט הבן לקרוא לאביו ולהראות לו את המחזה, בתקווה שיבין מכך האב עד כמה מושפל ובזוי מצבו של אדם שתוי. ומה עשה האב? ניגש אל השיכור, ושאל אותו באיזה בית מרזח שתה את היין! הבן הנדהם, פנה לאביו ואמר לו שהוא הביא אותו לכאן על מנת שיחזה בעומק השפלות בה נמצא אדם זה, ומתוך כך יבין כיצד הוא בעצמו נראה כאשר הוא שתוי, בתקווה שכתוצאה מכך יחליט האב להפסיק לשתות. מסתבר, שהאב היה מודע בשכלו לנזק העצום שגורמת לו השתייה, אולם ההנאה הרגעית שהסבה לו השתייה שוב ושוב, היא זו שהעבירה אותו על דעתו, וסימאה את עיניו מלראות את הנזק הרב שבה.

פעמים רבות פועל היצר הרע בדרך זו, מסמא הוא את עיני האדם, ולא נותן לו להבחין בתוצאות ארוכות הטווח של מעשיו. תחבולה זו של היצר מהווה גורם משמעותי המונע מהאדם לעבוד את בוראו בדרך הראויה. זה יכול להיות בתחום הנקמה בזולת, התמכרות כלשהי, או בכל שטח אחר – על האדם לפעול לשינוי באישיותו על מנת שיוכל למלא כראוי את תפקידו בעולמו. השלב הראשון בתהליך זה הוא לפתח בדעתו את ההכרה בכך שהדרך בה הוא היה רגיל לנהוג עד כה, גורמת בסופו של דבר לנזק רב. ועל פי הדוגמא של מידת הכעס, האדם צריך לקנות בנפשו את ההכרה בכך שההנאה הרגעית אותה הוא חש לאחר שהוא מגיב בכעס כלפי אשתו, ילדיו או ידידיו, הינה הנאה דמיונית לחלוטין, תוצרתו של היצר הרע, ושבטווח הארוך מעשהו רק יזיק לכל מערכת יחסים שהיא.

השלב השני הינו לצפות לניסיון הבא, ולהתכונן לקראתו בטרם עת. כך יוכל האדם לתכנן במחשבתו את הדרך בה יגיב, ולא ייסחף לאמירות ותגובות של כעס הנובעות מלהט הרגשות בשעת מעשה. כך, כאשר הוא נפגע על ידי מישהו, יכול האדם לשלוט בטבעו הרגיל ובכעס הטבעי שבדרך כלל פורץ מתוכו, ובמקום זאת להגיב בארשת רגועה ושלווה, ביודעו שתגובה של כעס רק תחמיר עוד יותר את המצב. אין זו משימה קלה כלל ועיקר, אולם עם הזמן, יכול האדם להפנים את המודעות וההבנה הזו ולהגיב באופן רגוע, מדוד ושקול.

ממכת צפרדע לומדים לימוד חשוב ביותר לגבי אופייה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח. מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו ותמיד לשלוט על תגובותינו.