פרשת השבוע - ויקרא - בינה על הפרשה

על קרבנות, מעשים והרווח שביניהם
ויקרא (ויקרא א-ה)

מאת סיון רהב מאיר



מחשבות ודיבורים והחלטות זה לא מספיק, צריך גם מעשים.
פעם ביקשו תלמידים להקליט את שיעוריו של הרב שלמה וולבה, וסיפרו לו שיש להם מכשיר הקלטה שמפסיק להקליט בזמן השתיקות, וכך חוסך זמן ואנרגיה. הרב וולבה לא הסכים שיקליטו אותו כך ואמר: "בלי השתיקות – לא תבינו את השיעור. השתיקות הן חלק חשוב ממנו".

בפרשת השבוע, לפני שמתחיל הפירוט על נושא הקורבנות, מסופר שבין דיבור לדיבור, בין הוראה להוראה שקיבל משה מאלוקים, היו שתיקות. וכך כותב רש"י: "ומה היו הפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין".
רווח להתבונן. איזה ביטוי יפה. אי אפשר "לירות" עלינו מידע ברצף, גם אם הוא חשוב וקדוש, ואולי בפרט אם הוא חשוב וקדוש. צריך לתת לנו פסק זמן, הפסקה, מרווח, כדי להפנים ולחשוב, כדי להתבונן.

בואו נודה, לאדם המודרני קשה להבין את נושא הקורבנות. למה צריך להקריב חיות? מה לערכים הנעלים של היהדות ולמשהו שנראה מהצד כמו בית מטבחיים, חלילה?

אין לי כמובן תשובה חד משמעית, והשאלה הזו תלווה אותנו לאורך ספר ויקרא שהתחלנו אתמול, אבל הנה הסבר אחד מעניין, בעברית יפה.

כך נכתב ב"ספר החינוך" על הקרבת הקורבן (מייד אחרי הטקסט, אתרגם אותו לעברית עכשווית): "הלוא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל: 'לא אוסיף עוד'. אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכוהן, וכל המעשה הכתוב בקרבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא – ייקבע בנפשו רוע חטא, ויימנע ממנו פעם אחרת".

כלומר, בלשוננו: עיקר התחושות בלב תלויות במעשים בפועל, ואם אדם חוטא, הוא לא יכול לנקות את לבו רק בדיבור, ובאמירה בינו לבינו 'לא אחטא שוב', אלא עליו לעשות מעשה גדול, לקחת בקר מתוך הרכוש שלו ולטרוח ולהביא אותו לירושלים, ומתוך העשייה הרבה הזו – הנפש שלו תקלוט כמה החטא הוא דבר רע, ואולי הוא יימנע ממנו בעתיד.

בקיצור (וזה עיקרון חינוכי שנכון גם בעולם שאין בו קורבנות): מחשבות ודיבורים והחלטות זה לא מספיק, צריך גם מעשים.