פרשת השבוע - צו - שעור לחיים

 

פתוי הכסף

צו (ויקרא ו-ח)

מאת הרב יהונתן גפן

"וידבר ה' אל משה.. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" (ויקרא ו א-ב).

פרשה זו נפתחת בפניית ה' אל משה, שיצווה לאהרון ולבניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", במקום בו מופיעות בדרך כלל המילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור' אליו, ושואלים מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?

המדרש אותו מביא רש"י, מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז. ומדוע יש צורך להשתמש בביטוי חזק זה דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – משום שבקרבן עולה יש חסרון כיס, ולפיכך קיים חשש כלשהו, שהכוהנים יעדיפו להתעסק בהקרבת שלמים (מהם יש להם רווח) על פני קרבן העולה. לשם כך השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן שלמים.

הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל למד שיעור מאלף ממאמר חז"ל זה: ברוב הדורות, הכהן הגדול היה האדם הקדוש והנעלה ביותר בימיו. בנוסף, אחד התנאים אותם מונה הגמרא למינויו של כהן גדול, הוא עושר. בהתחשב בגדלותו וצדקותו של הכהן מצד אחד, ובעושרו, מצד שני – נראה כי החשש שמא הוא יעדיף לעסוק בקרבן שלמים על פני קרבן עולה, בגלל ההפסד הכספי הפעוט שעלול להיגרם לו - הוא חשש רחוק מאד! המשגיח, הרב לוונשטיין מסביר שהתורה מלמדת אותנו כאן שכאשר מדובר בחמדת ממון, אפילו הכהן הגדול חשוד בתאווה הזאת.

חז"ל מתייחסים במקומות שונים לכוחו של יצר תאוות הממון. דוגמא בולטת לכך היא הגמרא במסכת בבא בתרא, שעוסקת בעבירות בהן נכשלים בני האדם לעתים קרובות: "אמר רב יהודה אמר רב – רוב בגזל ומיעוט בעריות..." ומסביר שם רש"י, שכוונת הגמרא אינה שרוב בני האדם הם גזלנים! אלא "כעין גזל, שֶמורין להתיירא במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לו מחברו". כלומר, הגמרא מסבירה כאן שרוב בני האדם עלולים להיכשל בעוון גזל לסוגיו השונים, ובתוכם שימוש בגדרי ההלכה להצדקת התנהגות אסורה – שנחשבת לגזל על פי ההלכה.

הצדיקים הגדולים ביותר חשו בכוחו של יצר זה. מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שביקר פעם אצל גביר גדול. הגביר נאלץ לצאת מהחדר לזמן קצר, והותיר בו את הרב לבדו. כאשר חזר לשם הגביר, הוא לא מצא את ר' ישראל! לבסוף, נמצא הרב... כשהוא עומד וממתין לו מחוץ לבית. לשאלתו, הסביר ר' ישראל שהיה בחדר סכום כסף גדול שעדיין לא נמנה, והוא לא רצה להישאר בחדר לבד עם הכסף. הוא הזכיר את הגמרא הנ"ל, שאומרת "רוב בגזל, ומיעוט בעריות". והוסיף - אם בעריות, שרק מעטים נכשלים בהם, ישנו איסור "יחוד", שמא יצרו של האדם יגברו עליו – הרי בגזל, שרוב בני אדם נכשלים בו, על אחת כמה וכמה שצריכים להיזהר מ"יחוד" עם כסף.

אם אדם גדול כר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, חש צורך בשמירה יתירה על מנת להגן על עצמו מפיתוי הכסף, ודאי וודאי שגם אנחנו חייבים להיזהר ולהישמר מהיצר הזה! ישנם תחומים מסוימים בהם אנחנו חייבים להיזהר במיוחד: ראשית – פרשה זו מלמדת אותנו שכל אדם צריך להיזהר שחשש להפסד ממון לא ישפיע על שמירת המצוות שלו. ישנן מצוות רבות שקיומן עולה כסף רב, ובכל זאת עלינו להתאמץ בהן ולקיימן באותה זריזות וחביבות בה אנחנו מקיימים את המצוות שאינן עולות לנו ממון... יתירה מזו, עלינו לשמור על איזון נכון בין השקעתנו במצוות – והשקעתנו בקניינים גשמיים. אם האדם משקיע הון רב ביציאה לחופשות, דירה מרווחת, רכב וכדומה – עליו להראות נכונות זהה להשקיע את הונו בקיום המצוות בכלל – ובמצוות הצדקה בפרט. ה"חפץ חיים" ניסה לעודד את אחד הגבירים להשקיע יותר כספים בצדקה. לטענת הגביר כי הוא כבר מחלק סכומים גדולים למדי – הוכיח לו החפץ חיים שרק הווילונות שבביתו עלו יותר מכל הכספים שהוא תרם לצדקה.

נראה ששורשה של תאוות הממון נעוץ ב"עבדות" שאנחנו מנסים לעקור בערב פסח. המפרשים מסבירים כי משמעותה האמיתית של "חירות" אינה האפשרות שניתנה לאדם לעשות כל אשר יעלה על רוחו, אלא היכולת להתעלות ולהתנשא מעל לכבלי העולם הזה. תאוות הממון היא אחד הכבלים העיקריים שקושרים ומשעבדים את בני האדם לעולם הזה. השאיפה לצבירת ממון ולרווחים, פוגעת ביכולתם לשמור מצוות ולדבוק באלוקים, משום שקשה להם להיפרד מממונם – ואפילו במקומות שהתורה דורשת זאת מהם.

בחג הפסח, לדוגמא, אנו מדגישים את חירותנו מהעולם הגשמי – אנו אוכלים מצה, העשויה מקמח ומים בלבד, ללא כל תוספות וללא התפחה. כך, גם אנחנו חוזרים בליל הסדר אל המקום הטהור והנקי שלנו, מנותקים מכל חיבור כובל אל החומר.