פרשת צו

מתוך האתר https://heled123.org.il/

הפרשה פותחת בפסוק: "צו את אהרון ואת בניו לאמור, זאת תורת העולה על מוקדה על מזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".

פרשת צו ממשיכה את הנושאים שהופיעו בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, והיא עוסקת בקרבנות. אבל הפסוקים שבהם מתחילה הפרשה מלמדים אותנו דבר נוסף: ה' אומר למשה לפנות אל הכוהנים, ולתת להם הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, הפרשה עוסקת בחלקה, בשאלה איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. הפרשה הזו, בשונה מהפרשה הקודמת, מיועדת לקהל יעד מסוים. לכוהנים. הפרשה הקודמת הייתה מיועדת לכולם, ואילו זו מיועדת לכוהנים. זוהי, בעצם, "תכנית העבודה" של הכוהנים.

הקרבן הראשון שמופיע בפרשה הוא "קרבן עולה": "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא פרק ו' פסוק ב'). הקרבן נקרא כך משום שכל בשרה של הבהמה עולה ונשרף על גבי המזבח, והכוהנים לא אוכלים ממנו כלל. כפי שעולה ממקומות אחרים בתורה, העולה הייתה קרבן נפוץ ביותר שהוקרב מדי יום. הקרבן היומי הזה נקרא עולת התמיד והוא הוקרב פעמיים ביום, בכל יום: בבוקר ואחר הצהריים ("בין הערביים"). עולת התמיד היא גם הסיבה לתופעה מעניינת נוספת: על המזבח תמיד דלקה אש, בכל יום ובכל רגע נתון! חשבו על כמות בעלי החיים שהיו צריכים כדי להקריב עולה, ועל כמות העצים שהיה צריך לשרוף כדי לקיים את מצוות קרבן העולה.

הקרבן השני הוא- קרבן מנחה , קרבן זה הינו ייחודי בכך שמרכיביו מגיעים כולם מן הצומח: הקורבן עשוי מסולת, משמן ומלבונה (צמח בשמים). מכל אלה הכהן קומץ (לוקח קצת עם היד). בקרבן המנחה מופיע איסור שמוכר לנו היטב מחג הפסח: "לא תאפה חמץ". מסתבר שגם כאן אסור להפוך את המנחה לחמץ!

הקרבן השלישי הוא קרבן חטאת שנועד לכפר על חטאי האדם.

קרבן רביעי- קרבן אשם אשר תפקידו לכפר על ארבעה חטאים מסוימים (רוצים לדעת אלו חטאים? הציצו בספר ויקרא, פרק ה', פסוקים א'-ד).

לאחר מכן בא תורו של קרבן שלמים המובא כאשר אדם רוצה להודות לה' על דבר מסוים ובמקרים בהם האדם נדר להביא קרבן, או החליט לתת קרבן כנדבה. מה שמיוחד בו הוא שאותו אוכל גם מי שמקריב אותו ולא רק הכוהנים.

סיום הפרשה בחנוכת המשכן, אירוע חגיגי ומרגש שבו נחנך המשכן ועבודת הקורבנות והכוהנים מתחילה! את חנוכת המשכן חוגגים בני-ישראל שמונה ימים אשר נקראים "ימי המילואים" אשר בסופם הכוהנים 'ממלאים את ידיהם', כלומר, הופכים להיות כוהנים בפועל, שעובדים את עבודת המקדש.