פרשת האזינו

 פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. גם אם לא קראתם עדיין מילה אחת מהכתוב בפרשה, פתחו והציצו בעמודי הפרשה ותראו: במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, תמצאו שני טורים ארוכים של מילים קצרות. כך כותבים שירה ואכן, רוב פרשת "האזינו" היא שירה. השירה חשובה למשה והוא מזמין את העולם כולו להקשיב: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי" (ל"ב, א).

משה רבנו הזקן עומד לפני בני ישראל. עוד מעט יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה מכיר את העם והוא יודע עד כמה הם קצרי סבלנות, חסרי אמונה ורגילים לעזרה: ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים.

ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שבני ישראל הם לא הקבוצה החזקה ביותר להתמודדות עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך: הכוונה אינה לקופסאות שימורים או למים, אלא לכללי התנהגות: לזכור את התורה, לקיים מצוות, להאמין.

שירת "האזינו" מדגישה את חשיבות הזיכרון: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (ל"ב, ד). לזכור את גדולתו של אלוהים ואת הטוב שעשה לבני ישראל, כי: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (ל"ב, ו). לזכור את דאגתו של אלוהים לבני ישראל: דאגה ומסירות: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (ל"ב, יא).

משה מזהיר את בני ישראל שלא יהיו כפויי טובה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (ל"ב, טו). משה חושש שכאשר בני ישראל יתבססו בארצם, יחיו בשקט, יקימו בתים ויתפרנסו בכבוד (כלומר – ישמינו מרוב נחת), הם ישכחו את אלוהים ו'יבעטו' בו. אלוהים בתמורה יכעס מאוד ויעניש אותם, או במילים של משה: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת, חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם" (ל"ב, כז). אבל אלוהים לא ישכח את עמו – כך מבטיח משה – הוא ינקום בפוגעים בהם: "אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם"(ל"ב, מא).

לאחר שמשה מסיים לומר את השירה, הוא מזכיר לבני ישראל: שמרו את התורה. אלוהים פונה אליו ומזכיר לו שבשל חטאו במי-מריבה (מפרשת חוקת), הוא לא יכנס לארץ. משה יוכל רק לצפות אל הארץ מהר נבו.