פרשת בוא

 הפרשה נמצאת בספר שמות מפרק י' פסוק א – י”ג פסוק טז.

הפרשה מתחילה במילים הבאות: ויאמר אלוהים אל משה: ב˙א אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו.

הם נאלצו לשתות ולהתרחץ בדם, למצוא צפרדעים בארון, להתגרד מכינים על הראש, לברוח מחיות רעות, לראות את הבהמות שלהם מתות ממחלות, להתגרד שוב – הפעם בכל הגוף ואפילו לחטוף כדורי ברד ענקיים כמו סלעים מהשמים.

אבל המצרים ופרעה מלכם, עדיין לא השתכנעו לשחרר את בני ישראל ממצרים.

בפרשת ב˙א נפגוש בשלוש המכות האחרונות שחוטפים המצרים, עד שפרעה מסכים, סוף סוף, לשחרר את בני ישראל. אחרי מכת הברד מפרשת ''וארא" (הפרשה הקודמת לנו), לא נשארו יותר מדי פירות וירקות בשדות של המצרים, והם התקשו להתקיים. משה ואהרון מביאים שוב את הדרישה: "שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"(שמות, פרק י' פסוק ג) הם מאיימים במכה נוספת – מכת ארבה. אבל פרעה סירב שוב לשחרר את העם, למרות שעבדיו התחננו שישחרר אותם כבר.

בגלל סירובו של פרעה אלוהים מטיל על המצרים מכה שהרסה גם את המעט שעוד נשאר בשדה – מכת הארבה. גדודים של ארבה – מעין חרגול מעופף – הגיעו למצרים וחיסלו את העצים והצמחים שעוד נותרו אחרי הברד. למצרים לא נותר דבר לאכול.

כשפרעה לא יכול היה יותר – הוא קרא למשה ואהרון והתחנן בעצמו: הפסיקו את זה! המכה נפסקת אבל פרעה ממשיך לא לשחרר את העם.

המכה התשיעית גרמה לשלושה ימים של חיים קשים במיוחד עבור המצרים. במשך שלושה ימים "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות, פרק י' פסוק כ"ג) החושך היה כל כך כבד, שהמצרים לא יכלו לזוז מהמקום שלהם כלל במשך כל הזמן. מעניין שלבני ישראל שהיו במצרים, לא היה חושך באותו הזמן.

"אני מוכן שתלכו להתפלל לאל שלכם, אבל תשאירו את הבהמות שלכם!” אמר פרעה למשה. “בשום פנים ואופן,” ענה מנהיג העבדים. הכעס של פרעה היה גדול, ושוב לא הסכים לשחרר את בני ישראל.

ואז, בשיאו של המתח, אמר אלוהים למשה: “אכה את המצרים רק עוד פעם אחת, ואז ישחררו אתכם. באמצע הלילה ימותו כל הילדים הגדולים, הבכורים, במצרים – אנשים וגם בהמות, אבל אצל בני ישראל לא ימות אף אחד. אתם עומדים לצאת ממצרים וזהו המאורע החשוב ביותר בתולדותיכם. אתם עומדים לצאת לחופשי.

לפי המסופר בפרשה, באמצע הלילה מתו כל הבכורים בארץ מצרים. פרעה והמצרים הזעיקו את משה ואהרון וצעקו עליהם: “צאו! צאו כבר ממצרים!”. בני ישראל לא חיכו, הם לקחו את הילדים, הבהמות והתיקים והזדרזו לצאת לדרך. הם יצאו במהירות, לפני שפרעה ישנה את דעתו, ולכן לא הספיקו להכין לעצמם לחם כצידה לדרך. הבצק לא הספיק להחמיץ אפילו.

כדי לזכור את יציאת מצרים, ציווה אלוהים לחגוג בכל שנה את חג הפסח. ואתם, איך אתם חוגגים את החג?