פרשת ויקהל

 הפרשה נמצאת בספר שמות מפרק ל"ה פסוק א' – פרק ל"ח פסוק כ"א.

הפרשה מתחילה במילים הבאות: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם.

פרשת "ויקהל" פותחת בציווי של ה' למשה להקהיל (לאסוף) את כל בני ישראל, ולצוות עליהם ציוויים שונים.
הציווי הראשון בפרשה הוא על שמירת השבת. ה' אוסר גם במפורש להבעיר אש בשבת. "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְּבַעֲרוּ אֵש בְּכֹל מוֹשְבוֹתֵיכֶם" (שמות פרק ל"ה, פסוקים ב'-ג').

בהמשך הפרשה ממשיך ה' ומצווה: על כל בני ישראל להרים תרומה לבניין המשכן. הם התבקשו לתרום בעיקר חומרים יקרים כגון: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (פרק ל"ה, פסוק ה'), סוגים שונים של צבעים: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" (פרק ל"ה, פסוק ו') "וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים" (פרק ל"ה, פסוק ז'), לטובת היריעות שיכסו את המשכן, עצי שיטים שישמשו לעשיית כלי הקודש, שמן ובשמים שבהם השתמשו להדלקה ולריח, ואבנים יקרות לבגדי הכהונה השונים.

מי יכין את כל הכלים והפריטים הללו? האומנים מתבקשים להגיע וליצור אותם על פי ההנחיות. מבצע ההתגייסות הכללי לבניית המשכן החל: האנשים והנשים תרמו זהב שהיה ברשותם (ואפילו נתנו לשם כך את תכשיטיהם האישיים!) את חומרי הצביעה, ואת יתר החומרים הנדרשים – בעוד שהנשיאים וראשי הקהל הם אלה שהביאו את השמן, את הבשמים ואת האבנים הטובות.

ההתנדבות כללה, כאמור, גם התנדבות של אומנים ובעלי מלאכה. ביניהם אפשר למצוא "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ…" (פרק ל"ה, פסוק כ"ה), "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ…" (פרק ל"ה, פסוק כ"ו) – הנשים בלטו לטובה!

את כל הפרויקט ההתנדבותי הזה הוביל אדם מיוחד במינו בשם "בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (פרק ל"ה, פסוק ל'). "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה" (פרק ל"ה, פסוק ל"א). לצד הכישרונות הגדולים של בצלאל פעל אומן נוסף שגם לו העניק ה' כישרונות מיוחדים – זהו "אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן" (פרק ל"ה, פסוק ל"ד).

משה מורה לאומנים להתחיל לעבוד. ראשית, הוכנו היריעות שכיסו את המשכן, וחוברו זו לזו. בהמשך נעשו הקרשים, והאדנים שחיברו ביניהם. לאחר מכן, הגיעה תורה של הפרוכת, שהפרידה בין קודש הקודשים לבין שאר המשכן. בשלב זה הגיע תורה של בניית כלי הקודש: ארון הקודש, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת שעליו הקטירו קטורת, מזבח העולה שעליו הקריבו קרבנות, והכיור. סופה של הבניה הוקדש להכנת החצר שסבבה את המשכן: העמודים, היתדות, האדנים והקלעים.