פרשת השבוע בשביעי של פסח

 

הפרשה נמצאת בספר שמות פרק יג', יז – פרק טו', כז'. המפטיר (סיום הקריאה בתורה) הוא מיוחד: במדבר כח, יט – כו.

הפרשה מתחילה במילים הבאות: וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא.

מזל טוב, זכיתם ופרשת בת/בר המצווה שלכם אינה סתם פרשה רגילה אלא פרשה מיוחדת, פרשת שביעי של פסח. כפי שאתם בוודאי יודעים, את חג הפסח אנו חוגגים מדי שנה זיכרון לשני אירועים מרכזיים : יציאת בני ישראל מצרים ונס קריעת ים סוף.

את שני אירועים אלו אנו מציינים בחגיגות חג הפסח, את היציאה ממצרים חוגגים בלילה הראשון של חג הפסח או בשמו המוכר יותר – ליל הסדר ואלו את נס קריעת הים אנו חוגגים ביומו השביעי (והאחרון) של פסח כיוון שנס קריעת הים אירע לפי המסורת ביום השביעי ליציאה ממצרים.

פרשת שביעי של פסח מספרת לנו את כל השתלשלות האירועים אשר הובילה לנס הגדול ואת תגובת בני ישראל לנס. הסיפור מתחיל מספר ימים לאחר יציאת מצרים בני ישראל חונים במדבר, על חופו של ים סוף, כדי להתאושש מעט מהדרך המסעירה והמתישה שעשו עד כה – ואז קרה דבר נורא: פרעה, מלך מצרים, הבין שאיננו רוצה עדיין לוותר על העבדים שהיו לו.

הוא שכח את כל המכות – אפילו את מכת בכורות הקשה – והחליט לשלוח את צבאו כדי להחזיר את העבדים לעבודת הפרך. מישהו מבני ישראל צעק לפתע: “המצרים! הם רודפים אחרינו עם סוסים ומכונות מלחמה!” הישראלים נבהלו מאוד, התפללו לאל וצעקו אל משה: “למה הוצאת אותנו ממצרים? המצרים יהרגו אותנו!!! "אל תדאגו!” ענה משה לעמו.

את מה שקרה אז הם לא ישכחו לעולם: רוח חזקה מאוד נשבה לכיוון הים "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות, פרק י"ד פסוקים כ"א-כ"ב) בני ישראל לא חיכו, ויצאו כולם במסע אל תוך הים שנבקע, בעודם מתפלאים על גודל הנס שקרה להם.

המצרים רדפו אחרי בני ישראל אל תוך הים, אך משה חזר והרים ידיו כלפי הים "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות, פרק י"ד פסוקים כ"ח).

בני ישראל, שראו את הנס, שמחו מאוד ושרו את שירת הים לאות תודה. מרים, אחותם של משה ואהרון, הצטרפה לשמחה, תפסה כלי נגינה וסחפה את כל הנשים שיצאו בריקודים לחגוג את ההצלה הגדולה. קולות החוגגים עוד נשמעו, אבל בני ישראל כבר התעצבו מאוד: המסע בים ואחריו היו מעייפים מאוד, ומזה שלושה ימים לא מצאו מים לשתות.

כאשר הגיעו למקווה מים גדול, מָרָה שמו, הבינו שהמים אינם ראויים לשתיה. תפילתו של משה לאל שלחה בידו גזר עץ שהוטל למי מרה והפך אותם למים מתוקים.